כבר פעמיים חלמתי בלילה שאני בוגדת באהובי. בחלום אני ממש אוכלת את עצמי על מה שעשיתי, ושואלת איך יכולתי לעשות דבר דפוק כל כך.. ומה אעשה עכשיו, ואיך אספר לו, ואיך חירבנתי את הכל ככה... זה עשה לי ממש ייסורים, והתחלתי להתחיל לאכול את עצמי אפילו על עצם החלום, ותהיתי אם זה משהו שצריך לספר לו... ואז הבוקר פתאום נפל לי אסימון מצלצל ומצחיק ומעניין מאד!

כל הסמסטר הזה הייתי עסוקה בלנתח מקרים על פי תיאוריית יחסי האובייקט, כתבתי ניתוחים מרשימים, קראתי מיליון מאמרים ובלעתי את הספר של ויניקוט תוך יומיים [בניגוד מוחלט ליכולות הקריאה שלי בדרך כלל]... ואיך לא חשבתי על זה? איך לא נפל לי האסימון?

כבר סיפרתי לאהובי על המחשבות הקטסטרופליות שתקפו אותי בתחילת הקשר שלנו על כך שיקרה לו משהו. פתחתי את זה גם עם המטפל שלי. הבנתי שהפחד שאני אהרוס הוא דומה במובן מסוים לפחד הכללי יותר, שמשהו יהרוס. בעצם הפחד שלי התחיל ככללי, מאדדדד כללי אפילו- שיפול עליו בניין, שהעולם יתפוצץ, שהמעלית תקרוס, כל הרגילים שלי [וגם ההזויים והלא רגילים שהם בעצם גם רגילים], וככל שהקשר העמיק הפחד נהיה אישי יותר- שאפול עליו אני. שאני אהרוס. שאני אהרוס את האובייקט, את מושא אהבתי וזה שמעניק לי אהבה.

בדיוק קראתי בכתבים של קליין לא מזמן לגבי יחסי אהבה וזוגיות, שבעצם בן הזוג ובת הזוג במובן מסוים תופסים את המקום הזה של אם ואב סמליים אחד לשני, ומתרחשים שם כל מני תיקונים לענייני ראשית החיים, והנה, בדיוק כמו בכתבים האלו שיכולים בהתחלה להראות סופר הזויים [כי למה שתינוק ירצה להשמיד לעזאזל את השד של אמא שלו?] אני מוצאת את עצמי חולמת חלומות בלילה על איך אני עושה חרא של דברים שמחרבים את הזוגיות שלי, ואז עוד מתמלאת רגשות אשמה על זה.

נזכרתי בכל הפנטזיות המטרידות שהיו לי בילדות לגבי איך אני הורסת ומשמידה את בעלי החיים שלי. הם היו האהובים עלי מכל ואף פעם לא הצלחתי להבין איך הראש שלי מסוגל לייצר מחשבות נוראיות כל כך. בשלב מסוים בבגרותי הצלחתי להרגיע ולנחם את עצמי בכך שכנראה אני חושבת את המחשבות האלו כי בתוכי אני מרגישה בדיוק ההפך- שאני אוהבת אותם כל כך, תלויה בהם כל כך, וזה הדבר שהכי מפחיד אותי שיקרה- לא רק שיקרה להם משהו, שיקרה להם משהו בגללי. שאני אאבד שליטה, אפעל ברוע מוחלט, באכזריות, ואשמיד את הדבר היחיד שבאמת עושה לי נחמה בעולם הזה. היו לי גם מחשבות כאלו בעת עבודתי בגן הילדים, ושם זה היה אפילו יותר נורא, כי למשל כשהחלפתי טיטולים לפעוטות אז בעיני רוחי ראיתי איך פוגעת בהם מינית או פיזית באופן אלים, והיה לי כל כך קשה לשאת את המחשבות האלו, התמונות האלו, והעובדה שאני זו שמייצרת אותן. ידעתי שלעולם לא אעשה את זה, אבל עדיין עצם פלישתן והופעתן ברגעים כה זכים, שדורשים יחסי אמון עמוקים כל כך, פשוט הטרידו והפחידו כל כך...

ופתאום עכשיו כשאני מחברת את כל זה, ומבינה שהחלום הזה שחלמתי הלילה הוא בסך הכל עוד אחד לאסופה של כל הזוועות האלו, ושהוא מעוגן בתיאוריה, יש לי משום מה נחמה מאד גדולה. זה אפילו קצת משעשע אותי. זה בעיקר ממלא אותי חמלה. אני לא יודעת מה יש בעניין הזה של עיגון בתיאוריה, אבל אולי זו עצם העובדה שאני לא לבד. שלפי קליין למשל, כל אחד עובר את זה. אולי לא ברמה שאני עוברת, ויש גם לOCD שלי חלק מאד משמעותי כאן, אבל ברמה הסמלית, הרגשית, כל תינוק עובר את זה.

הקושי שהOCD מוסיף הוא שנגיד אם פעם אחת עברה לי מחשבה כזו בראש, ואז המוח הצהיר לגביה "אסור!" [כמו שמוח של אדם עם OCD אוהב באופן כללי לעשות- להצהיר "אסור" ו"מותר" על דברים], מעצם זה שאסור, זה הופך למחשבה פולשנית. זה בדיוק האוכל של המחשבה הפולשנית, ככה היא גדלה ומתבססת. היא כאילו אומרת- "אה, אסור? אז דווקא!" ואז זה תוקף בתדירות ועוצמה גבוהה בהרבה מאשר אצל אחרים. בנוסף אפשר להגיד שגם אם יש משהו בתיאוריה הזו ובאמת באופן סמלי ונפשי כל תינוק עובר את זה, עדיין חשוב לזכור שכל אחד עובר את זה אחרת, כל אחד חרד אחרת, לכל אחד יש הורים אחרים שמטפלים באופן מיוחד, ולכל אחד יש אסופה אחרת של גנים הסטריים יותר או פחות.

האמת, אני לא יודעת למה יש לי פצע כל כך עמוק בעניין אימי וההפרדות ממנה, אם כבר מדברים על הנושא. אמא הייתה שם בשבילי תמיד, כפי שיכלה. לפעמים לא ידעה איך, לפעמים טעתה, אבל תמיד הייתה מסורה והתבטלה אלי במאה אחוז, נתנה מאתיים אחוז מהלב שלה, ואני לא חושבת שיש יותר טוב מזה, בעצם. המון פעמים חשבתי שהיא טיפשה, ולפעמים השתגעתי לגמרי מכמה שזה בלתי אפשרי לנהל איתה שיחה קוהרנטית אחת. האסוציאטיביות שלה הוציאה אותי מדעתי ואמרתי- אלוהים ישמור, זה כמו טריפ, זה כאילו... שועל הופך לדייסה הופך לענן הופך לאוטובוס הופך ל... היום, דרך אגב, למדתי להנות מזה בצורה מסוימת, ואני גם חושבת שיש משהו אוטיסטי בלא להצליח להנות מזה. אני גם חושבת שבגלל זה אבא שלי כל כך שונא את אמא שלי. הוא פשוט לא מצליח לגלוש על הגל התודעתי הזה שהיא עליו בדרך קבע [בלי קשר לזה שבאופן כללי תקשורת רגשית מאתגרת אותו מאד, לעומת אחת אינטלקטואלית].

אז מה רציתי להגיד? אמא שלי. כבר מזמן אני לא עסוקה ביני לבין עצמי באם היא טיפשה או לא. כבר מזמן וויתרתי על מה שפעם עוד ניסיתי, שהשיחה שהתחלנו תצליח לשמור על רצף של מעל 3 שניות באותו נושא, או לפחות איזה חוט מקשר... כבר מזמן למדתי להעריך את חכמת הלב שלה, ועוד יותר- לרצות ללמוד ממנה קמצוץ, מאית, מהיכולת האינסופית הזו לאהוב. עולות בי דמעות עכשיו כשאני כותבת את זה...

זה באמת ככה. באמת אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא. נכון שזכיתי ויש אמהות לא טובות. אפילו רעות. אבל יש גם המון אמהות שהן לא רעות אבל הן גם לא למדו באקדמיה להיות אמא, והן גדלו בתקופה אחרת ואף אחד לא ממש ראה אותן בעצמן, בילדותן, ואולי הן היו יותר בהשרדות רגשית ואפילו לא ידעו את זה, ומאד מבאס אותי לראות חברים בני גילי מלאים בכעסים על אמא שלהם, ולא מצליחים לסלוח על הטעויות שעשתה. זה הופך למחלה בתוכם, פשוט ככה.

אני מרגישה שאני לא לגמרי מצליחה לגעת כעת במה שרציתי לגעת. בעצם כמעט אף פעם אני לא מצליחה ממש לגעת בזה... אני אנסה מכיוון אחר- יש את העניין הזה שאני מפחדת לחבק את אמא שלי כי אני מפחדת שאבכה לנצח. אני מפחדת להתקרב אליה כי אני מפחדת להפרד ממנה, אבל אז אני גם מפחדת שהפרידה ממנה תבוא בבום, באופן לא צפוי, ואז אתחרט שלא התקרבתי. למה אני לא מצליחה להגיד לאמא שלי כמה אני אוהבת אותה, להראות לה את זה? למה אני לא יכולה לדבר איתה פעם אחת מסכנה, אפילו בטלפון, בלי לבכות?

אתמול התקשרתי אליה ודיברנו קצת, ובכיתי, והיא שאלה "את בוכה? למה את בוכה?" ולא יכולתי אפילו לענות. רק אחרי שניתקנו חשבתי לעצמי- יתכן שאני פשוט מתגעגעת אליה? אבל לא במובן של סתם להיות ביחד, להפגש ולקשקש קצת, אלא מתגעגעת באופן עמוק, באופן שאי אפשר למלא, כמעט אפשר להגיד- מתגעגעת לחזור לרחם שלה.

שיתפתי אותה כמה פעמים בפחד שיש לי שיקרה לה משהו, והיא תמיד קיבלה את זה בכזו שלוות נפש, אפילו צחקה קצת, אמרה שהיא לא מתכננת למות בקרוב, וגם אם היא כן תמות אז אני אסתדר. לא זוכרת בדיוק מה אמרה אבל אני זוכרת שהשאירה אותי עם תחושה מאד בטוחה... ועכשיו אני חושבת לעצמי ואומרת- היא בכלל בכלל לא טיפשה. היא חכמה מאד. יש לה חכמת לב שמדענים כמו אבא שלי יכולים לחלום עליה, וגם אני. גם אני יכולה לחלום עליה. אולי קיבלתי ממנה קמצוץ, או לפחות פוטנציאל. דרך אגב, רק לציין שאני ממש לא מגנה את אבא שלי במילים האלו, ובכלל לא טוענת שהוא חסר לב. גם לו יש לב רגיש מאד, אבל הוא גם נסתר, מבויש, מסתתר מאחורי המון חומות גבוהות. מפוחד. גם את הלב של אבא אני רואה ואוהבת מאד, וגם הוא משרה עלי בטחון ותחושה של בית, אפילו שהיו שם מורכבויות יותר מביחסים עם אמא, עקב התפרצויות האלימות שמאד קשה לי איתן, והאישיות העצורה שהוא, באופן כללי. באופן שאני מביעה אהבה לאמא שלי, אני קצת דומה לאבא, וזה מאד מאד עצוב לי. אחת הסיבות שבאתי לטיפול השנה מלכתחילה הייתה בדיוק זה. רציתי ללמוד להביע אהבה לאמא שלי, רציתי לחבק אותה בלי שזה יהיה סוף העולם.

(ובעצם, מה הפלא, שכשנכנסה אהבה חדשה לחיי, מיד עם חיבוק הפרידה ראיתי בעיני רוחי את סוף העולם? ואלוהים גם התחשב והשקיע בתפאורה בדמויות מלחמה ומגיפה. מדהים שגם כשהייתי ברחם אימי טילים התעופפו בשמיים. תמיד קרני האהבה יזרחו מבעד להריסות וסדקי השנאה?)

הסיבה השניה שבאתי לטיפול הייתה אן, ואולי גם היו סיבות כלליות יותר, כמו למשל לצאת מבית הוריי, להתחיל לנהוג ובאופן כללי לצאת לחיים עצמאיים יותר. המסע הזה ספציפית, התחיל אולי עם הקמינו, ובזה המכשפה צדקה. חציתי את ספרד ברגל מקצה לקצה כדי לשרוף בסוף את כל מה שצריך לשרוף. גם אם הסתכלתי אחורה לא הפכתי לנציב מלח. למדתי להקשיב לציפורים ולדבר איתן. ללכת בעקבותן. להיעזר בהן בבואי לרפא לב אדם... ועכשיו, עוד מעט יעברו שנתיים. שנתיים מאז שהפסקתי לעבוד, יצאתי למסע וחזרתי [במובן של שובו אלי ואשובה אליכם]. שנה מאז שהתחלתי טיפול והנה אני נזכרת מדוע התחלתי, ולא בדיוק בטוחה מה קורה שם בחדר ההוא, אבל משהו קורה והמסע נמשך.

אגב, אתמול התגלגלתי איכשהו ובדקתי, וגיליתי שבקרוב יעברו 4 שנים מאז העלמותה של אן, כמו גם- 4 שנים לחגיגת הניקיון שלי מסמים [ינואר 2018]. מעניין מאד לחשוב על האירועים האלו יחד. אף פעם לא שמתי לב שזה בא במשותף.

6.8.21, 15:00, עריכה בעקבות תובנה חשובה שמתבשלת:

אתמול גיליתי שבנוסף להעלמותה של אן והגמילה מסמים, קרה עוד אירוע משמעותי מאד בינואר 2018. הייתה זו היציאה שלי מהארון מול העולם עם שמי החדש. בחרתי אותו כבר זמן מה קודם וסיפרתי בחוגים מסויימים, אבל בינואר ההוא פרסמתי פוסט בפייסבוק ופניתי לכל מכריי בבקשה לשנות את שמי בפלאפון שלהם ולהתחיל להתרגל, כי זהו, אני איננה ההיא יותר... ופתאום אני מבינה- בחודש ההוא בחיי התרחשו שינויים כל כך משמעותיים! התנשלתי מהשם שלי, מהסמים שליוו אותי כל כך הרבה שנים, מקשר זוגי שלימד אותי המון ושינה לי את החיים אבל גם פגע בי המון, ואז- אן נעלמת, ואני חושבת לעצמי- מה הסיכוי שאני זו שהתנשלתי ממנה ולא היא ממני, או לפחות, שהיה זה הדדי, לא פחות. שזה לא שהיא ויתרה עלי, לפחות לא במובנים האנרגטיים או בעולמות הרוח. בגשמי ובפשט יכול מאד להיות שזה לא היה הדדי ושהיא זו ש"ויתרה עלי" ועשתה את הצעד, אבל בעולמות הרוח, יכול להיות שהשינוי שעברתי באותו הזמן היה כל כך מטלטל שפשוט כל מה שלא התאים יותר, נשר ממני? התנשל?

אני תוהה מתי התרחש אבחון האוטיזם. זה משהו שהייתי רוצה לבדוק. נראה לי שזה קשור ושזה קרה בדיוק בקיץ שלפני. אני חושבת שגם זה, בין היתר, הפריע לאן. יחד עם שינוי שמי, יחד עם הטינה ששמרה לי כמו ששומרת לכל האחרים, יחד עם עוד המון סיפורים שקרו או לא קרו, אני חושבת שגם זה שיחק תפקיד שם... אבל איזה כיף שכל זה לא משנה, עכשיו כשאני מבינה שהתנועה לא הייתה חד כיוונית. את לא שלי ולא בשבילי יותר. את לא תומכת יותר. אני התביישתי להיות שמחה וטובה לידך, לפעמים. התביישתי לפרגן למי ומה, כי הכל היה כל כך שחור אצלך. אני כל כך שמחה שהיקום חכם ממני לפעמים. עדיין אני לא הייתי בוחרת ללכת בדרך שאת בחרת, וברור לי שזה אישיו שלך, ואני גם לא מפחדת להעלות על זה שאלות ולשאול, אולי זה בסדר, אבל שוב ושוב אני מגיעה לתשובה שזה לא בסדר. לקחתי ממך שיעור מדהים בללכת ממי ומה שלא מתאים, אבל גם למדתי ממך טוב מאד לגבי הדרך לעשות את זה, וכל הסיפורים על זה שלא הייתי בשלה... אולי לא הייתי, ולכן, אני לא מבקשת לתקן את העבר. שוב אגיד- לימדת אותי בלכתך יותר מכל מה שלימדת אותי בהיותך. אז שלום, ואולי להתראות, אין לי מושג. בכל אופן, תדעי לך, שהרגע הסיפור הזה השתנה. את לא היחידה שהלכת. גם אני הלכתי.