(בימים האחרונים התחלתי מסע שמגיל צעיר מאד ידעתי שאגיע אליו- המסע להסרת המשקפיים שלי בכוחות עצמי, גופי, אהבתי ותודעתי. כחלק ממסע זה אני מסתובבת בימים האחרונים הרבה שעות ללא המשקפיים, ומתעדת את מה שעולה בי-)

מאז שהורדתי את המשקפיים התובנות זורמות אלי אפילו יותר. מעבר לתובנה המטלטלת בנושא של אן, פתאום מתחבר לי עוד משהו לגבי הפוסט שכתבתי על פראנה ופרו אנה. אני מבינה שהסיפור שלי בחיי היום הוא לא סיפור של גבורה על הגוף וגם לא גבורה על המיינד. הסיפור הנוכחי שלי הוא סיפור של להסכים להראות חולשה, וזה דורש להיות לא פחות גיבור. [דרך אגב, זה מתחבר גם לאן, שהייתה לה את התכונה הזו לבחון את גבולותיה, ובאופן כללי היה לה גוף חזק מאד, ולא הייתה לה הערכה רבה למי שחלש פיזית או לא אמיץ מספיק להכנס ברבאק בחיים האלו].

אמרתי לאהובי היום שאני סיימתי לבחון את הגבולות האלו, בנסיוני באנורקסיה. כבר כתבתי על זה, ואולי קצת חבל, שהגעתי לבחינת הדברים האלו ממקום חולה כל כך, לא כמוהו... אבל בעצם לא חבל. אני מבינה שיש ערך עצום לכך שכל מה שמעניין אותי עכשיו זה ללמוד לאהוב את עצמי, להיות רכה עם עצמי, לפחד מזה שיכאב לי! אני מפחדת שיכאב לי, למען השם! זה הכי אנושי, זה הכי הגיוני! אני חייבת לעבור דרך זה, וזה אפילו לא קוטב על מנת למצוא איזון, זה כל כך נורמלי... ואני באה ממקום לא נורמלי. מקום בו לא מפחדים כשכואב. מקום בו להכאיב לעצמך זה הדבר, זה הנורמה, זה הקטע.

עוד מחשבה שעלתה לי היא בהקשר להיותי אישה. בעודי מסירה את פרוות יידי עם שעווה, בפוקר פייס מוחלט, אפילו עם חיוך או תוך כדי ריקוד, פתאום אמרתי לאהובי- "אני רוצה להגיד לך, שמתוקף היותי אישה, אני כבר מתמודדת עם המון כאבים באופן יום יומי, ולכן אין לי סיבה מיוחדת לבחון את הגבולות האלו עוד יותר. נשים הן מאד חזקות וגיבורות מול כאב" (ואפילו לא נכנסתי, אבל חשבתי, כמה דקות אחר כך, על כמה שאונס והטרדות מיניות הן דבר יום יומי, ובכלל, לא נפתח כאן את כל עניין הפטריארכיה. זה פחות חי בי חזק, אולי כי מתוקף העניין הזה ממש במשך שנים לא התחברתי בכלל לנשיות שלי, אבל אולי גם כי באופן כללי ענייני מגדר פחות משחקים אצלי, וזה עוד משהו שמתבלט כשמסירים משקפיים, ופוגשים את האנשים ללא גופם. אגב- אינני טוענת שגברים יצאו בזול מכל הסיפור הזה. גם הם נחבלו קשות, אבל בקטע אחר קצת, ואולי בגלל זה הסיפור של נשים הוא ללמוד להיות רכות עם עצמן, והסיפור של גברים הוא ללמוד להיות גיבורים על הגוף או על המיינד... מממ... מחשבה מעניינת. לא יודעת מה גורלה. בכל אופן רכות לא תזיק לאף אחד, וגם לא הערכה אין סופית אל הגוף המופלא שלנו.

תובנות שעלו לי במסע להסרת המשקפיים, יום 3:

ההקלה בהבנה שהחוויה הכה בסיסית שלי של חוסר אונים ונכות היא לא נכונה בעצם. ההקלה בבטחון העצמי מעצם השחרור ממבט עיניים, ופוקוס פנימה במקום על מה שמביך. מצליחה להעביר את הנקודה שלי יותר בבטחון.

כיף לשטוף כלים כי לא עסוקה בכמה נשאר, מרגישה בבית בחוויה הפנימית שלי וקל לי להתמסר אליה. (חשש: אולי במילא אני שם יותר מדי, וזה יזיק לי? הפרכת חשש: אין סוף לאלוהים ולכן גם לאהבה מולו ולקשר עימו. לא לפחד להעמיק בראייה פנימית. הכל בסדר. ככל שהיא מעמיקה ככה הרגליים יותר על הקרקע, בניגוד למה שמקובל לחשוב, אולי, בחוגים מסוימים.)

קשיים: איטיות

זה בסדר לשים משקפיים. זה לא הורס הכל. אם הייתי 4 שעות בלי ושמתי ל5 דק, אז מה?  אז תודה רבה! יש לברך על המשקפיים כמו שמברכים על האוכל! להודות להן ולהעריך מה שהן מאפשרות לי. לא לגנות אותן במסע זה. זה חשוב מאד. זה גם נוגע לעניין הרכות ולאיזון הדק בין להיות גיבור לבין להיות נעים ולשמור על עצמך. להסתובב בעולם בלי לראות טוב זה דורש גבורה, אבל גבורה שמגיעה דווקא מתוך שחרור מאד עמוק, מתוך הסכמה, מתוך התמסרות והרפיה ולסמוך על עצמי ועל מה שיש.

תובנות עמוקות של רוח עולות בי, ואכן אני מבחינה שמתגלית הראיה הפנימית יותר כשמוותרים על החיצונית קצת. היו לי ספקות בנושא אבל הנה.