ישרא בן  20 ואני בת 30. הבלוג בן 17. הגעתי לכאן בתחילת נעוריי וכל ההתבגרות המביכה, המסורבלת, המטלטלת, הכואבת והמטופשת שלי נרשמה כאן. חצי מהחיים שלי מתועדים כאן והמקום הזה משמעותי לי מאד. כתבתי כל החיים- ביומנים, במחברות, בפתקים, בפלאפון, על היד, לעצמי בצ'ט של הפייסבוק... אבל המקום הזה מיוחד. בשנים האחרונות הקפדתי לכתוב כאן בעקביות מינימום כל חודש, ולהביא את הדברים המשמעותיים ביותר שעברו עלי בזמן הזה. אני חושבת שלא התחלתי כ"כותבת טובה". לא היה מעניין במיוחד לקרוא כאן, ומעבר לתוכן הנערי והמגושם גם הצורה הייתה מחוצ'קנת. ההתמדה בכתיבה כאן גרמה לי להשתפר מאד בעניין, ובעצם זה גם החיים הוירטואליים האלו, לעשות חברים באינטרנט, ולתקשר בעיקר בכתב במשך שנים כה רבות.

אני חושבת שמעבר לכך שהתקשורת בכתב לימדה אותי, ובכן, לכתוב, היא גם לימדה אותי לדבר. זה אולי ישמע מוזר אבל בשנים האחרונות הרגשתי שלמדתי לראשונה לדבר את שעל ליבי, ובלי תקשורת בכתיבה זה כנראה לא היה קורה לעולם.

אני לא יודעת מי מקוראיי [שתמיד הייתי בספק אם הם בכלל קיימים] יודע על כך שאובחנתי כאוטיסטית בשנים האחרונות, ואולי זה גם לא לגמרי משנה את העובדה שקיים היה קושי מהותי. קושי שלא ידעתי עליו שנים רבות, וגרם לי להתנהל באופן לא כנה במערכות היחסים הכי קרובות שלי, לא כי הייתי שקרנית, אלא פשוט כי זה היה לי מאתגר מדי, לא ידעתי מה עושים, זה היה הישרדותי, ניסיתי ללחוץ בניחושים על כפתורים במח שלי ולשלוף את התשובות הנכונות, המילים והתנועות, בהתאם לכל סיטואציה. ככה יצא שאפילו חבריי הטובים ביותר בעצם לא הכירו אותי באמת, לפי התחושה שלי היום והיכולת שלי לתקשר היום. גם אן, שכתבתי עליה כאן המון, בעצם ניתקה איתי קשר רק כשהתחלתי ללמוד לדבר, ולכן אינני באה אליה ביותר מדי טענות בהקשר הזה. היא לא ידעה מי אני [והיא חשבה שהיא יודעת הכל על כולם], אז בסדר. בכל מקרה התחלתי דף חדש.

אפשר במובן מסוים להגיד שחוץ מהיותי בת 30 אני גם בת 3. עוד מעט 4, בינואר. כל שנות השימוש שלי בסמים תועדו כאן, ואפילו שזה לא היה שימוש "קשה" כמו שאוהבים לכנות את זה, הוא היה מספיק משמעותי כדי לשנות הכל כל כך, והוצאת הסמים מחיי גם תרמה רבות ללמידה המחודשת לתקשר, לדבר ולהיות.

האמת שזו סתם מעין סקירה. רציתי לכתוב פוסט בנושא החם כי ריגש אותי שיש נושא חם, ואני גם מרגישה שהאתר הזה קצת זומבי ונשארו מעט כותבים פעילים שהתחילו כאן כל כך מזמן, ואיכשהו חשוב לי ונעים לי לשמר את זה חי. לשמר את מה שהתחיל כאן אז... אני כבר די גדלתי, אבל הבלוג בן 17. הוא נער. הבלוג בגיל שאני הייתי כשכתבתי כאן את כל השיגועים. אולי עצם קיומו משמר משהו מהנערה שהייתי, שיושבת לילות שלמים וכותבת, ומתכתבת, ולא יודעת איך נראים הפנים של האדם הזה מולי, כששנינו מתעגנים בהדדיות כדי לא לטבוע בביצת עצבות.

הטבעת היחידה שהבלוג הזה חבר בה היא "הזכות לעצבות", ובאמת פעם הרגשתי שחשוב לשאת את הדגל הזה. אני עדיין מנופפת בו לפעמים, אבל בשלב מסוים גיליתי שיש עוד דגל חשוב לא פחות, ואותי הוא גם הפתיע לא פחות. קוראים לו- הזכות לשמחה. אני זוכרת שבגיל 23 בערך ראיתי על מישהו קעקוע שאומר "מותר לשמוח" וזו הייתה אחת הכאפות המצלצלות ביותר. אני לא יודעת איך קרה שהכל התנקז לרגע הזה, לקעקוע הקטן והפשוט הזה על סתם איזה אחד, שכל הילדות שלי רצה פתאום מול עיני, וקלטתי את חומרת העניין. קלטתי שבאמת באמת לא הרשיתי לעצמי לשמוח מגיל מאד מאד צעיר. שלפעמים הרגשתי שחיוך עולה על שפתיי ועצרתי אותו. תמיד שמרתי על פרצוף רציני כל כך ואני לא יודעת למה. לא יודעת מה זה הדבר הזה בתוכי שלא הרשה לי לשמוח כל כך הרבה שנים. רק בשנים האחרונות למדתי לצחוק בקול רם [בנוסף ללדבר]. זה עדיין לא קורה המון, ולא מול כל אחד, אבל בבית, מול אהובי, לפעמים אני צוחקת בקול גדול, ואז זה כמעט דיסוציאטיבי, ואני מסתכלת על עצמי מהצד ואומרת... וואו. זה לא היה פעם.

זהו. לא תכננתי לכתוב ממש היום. בדרך כלל מעדיפה בבקרים. אם כבר אני כאן אז אספר שחוץ מהניסוי לשיפור הראייה, אהובי ואני התחלנו ניסוי נוסף- לא להדליק אורות חשמליים בכלל. לחיות רק עם אור השמש. אנחנו כן משתמשים בחשמל [מזגן, מיקרוגל ועוד], והניסוי הוא רק סביב עניין האור. אין לנו משהו עקרוני נגד שימוש בחשמל, אלא אנחנו רוצים לבדוק את ההשפעה של אור מלאכותי על הגוף והנפש. אעדכן בהמשך על תובנות. חוץ מזה בעזרת השם הערב נקנה כרטיסי טיסה. זו פעם ראשונה שאטוס לאמריקה ואני מקווה למצוא נוצה של לילית ועקבה של דוב. גם על זה אעדכן בהמשך. אה! ועדכון אחרון- התקבלתי לסטאז' בגהה וזה מאד משמח אותי ומרגש. יהיה מעניין ומאתגר.

יום הולדת שמח ישרא. אני אוהבת אותך. תודה על הכל