לפני כמה ימים ישבתי לצייר את עצמי בלי משקפיים. כבר הרבה זמן תכננתי את זה. לפעמים יש לי תוכניות לסדרות צילום או ציור מצוינות והן אף פעם לא יוצאות לפועל. אני די בטוחה שאם הן כן היו, אז הן היו מגיעות רחוק. לפעמים אני מפחדת אפילו לכתוב עליהן כי אני מפחדת שהרעיון יגנב, ומרגישה איזה בעלות עליו אפילו שכנראה לעולם לא אוציאו לפועל באמת. אבל לא יודעת, הפעם מצאתי בי איזה כוח להוריד לאדמה וישבתי לעשות את זה. בהתחלה עשיתי פורטרט זריז לאהובי והוא נבהל למראה דמותו המשתקפת מן הדף, חסרת עיניים. זה מעניין, שכשאני מסירה משקפיים, הדבר שהכי בולט ומשתנה בדמות שמולי, זה שהיא בעצמה מאבדת את עיניה. העיניים הן כמו איזשהו עוגן אני מרגישה, לא רק בבטחון שהן נותנות לנו וכמה שקשה להתנהל בלעדיהן, אלא גם כשאנחנו מביטים על דמות, לא משנה אם דמות חיה או אפילו ציור, צילום או פסל. העיניים משחקות שם תפקיד אדיר. עליהן אנחנו מתעגנים. אותן אנחנו מחפשים. וכשהן אינן? זה אפל, זה מוזר, זה חסר נשמה. זה שד.

אחרי שציירתי את אהובי ציירתי אותי בסשן ארוך יותר. עדיין קשה לי לשחרר מהמוכר בעניין הזה. מאד קשה לצייר מה שרואים ולא מה שחושבים שיודעים. מאד קשה להפסיק להשלים את התמונה לבד מתוך האשליה שאנחנו כבר יודעים מה יש שם. להתחיל קו ולהמשיך אותו בלי להרים את העיניים להתבונן האם הוא באמת כפי שחשבנו שהוא. אחת העצות הנפלאות שנתן לי המורה לציור הייתה- אם את לא יודעת איך לצייר משהו, תתבונני, ושוב תתבונני, ושוב ושוב ושוב. אף פעם אין יותר מדי מזה. ואני מוסיפה- תפגשי. תפגשי באמת. אל תפחדי להעמיק או לשבור תבנית קיימת. קוביה נגיד- כל אחד יודע איך נראית קוביה. אבל לצייר קוביה ספציפית? אלוהים, זה ממש יותר מורכב ממה שחשבתי.

עוד בענייני ראייה של התקופה האחרונה- את הערבים אנחנו מעבירים בחושך לאור נרות וזה מאפשר מנוחה לעיניים. לפעמים אני עוצמת אותן אל מול השמש בימים, ומגלה מה רואים בעיניים עצומות. אני לא מדברת על דמיון או ראייה רוחית, אלא עוד לפני כן- רואים עם עיניים עצומות! כן כן! תנסו את זה. תשימו לב. בעיקר רואים הבדלים בין אור לצל, והם גם מתבטאים בצבעים. זה לא שחור לבן. אם תביטו על השמש בעיניים עצומות למשל, תראו משחק מעניין בין ירוק לאדום כשתעצמו את העיניים. אם תשהו שם מספיק אולי תגלו איך להחליף ביניהם, לחזק אותם, לשחק ולהרקיד אותם. שמה יכולה להכנס גם ראייה רוחית, אחרי מספיק שהייה במרחב הזה של בין לבין.

אתמול בערב התחלתי לצלול לדבריו של ניוטון על צבעים לעומת אלו של גיתה, אחרי שאיזה משהו במציאות החיצונית עורר לי את הנקודה הזו שנולדה בי כבר מזמן. אחד הדברים שאני זוכרת הוא שההתבוננות של ניוטון הייתה יותר אנליטית ובעצם פירקה באופן מדעי את איך שהאור והצבע מתנהגים, בעוד העבודה של גיתה הייתה יותר סביב החוויה האנושית את כל הדבר הזה. מעיין לחשוב על הפער הזה, בין הגילויים של ניוטון, לאלו של גיתה. בין מה ש(לכאורה) יש, לבין מה שיש עבורינו, מתוקף החושים והמגבלות [החביבות].

אני כותבת שהמגבלות הן חביבות כי יש סביב המילה הזו קונוטציה שלילית, אבל חשוב לי לציין שלא לזו כוונתי. המגבלות שלנו בגוף הזה בזמן-מקום הזה חשובות בשביל לעשות את מה שאנחנו עושים כאן ועכשיו, בדיוק כמו שהגרוויטציה רלוונטית, ואולי זה כיף לרחף וגם יעיל ופונקציונלי באי אילו מקרים, ובכל זאת אם לא היה לנו אותה זה היה משנה את כל התמונה. מי שרוצה להתנסות בחיים ללא מגבלות הגופים (ברבים כי גוף נפש רוח), שיחלום. כאילו, ליטרלי, שיכנס למיטה ויתרגל חלימה. לא חלימה צלולה. חלאס לנסות לשלוט בכל דבר. סתם חלימה. תסמכו על הטריפ האסטרלי שכבר יבצע בכם את הקסם שלו במיומנות מופתית.

איפה הייתי? אז הפער בין דבריו של ניוטון וגיתה, עוד לפני שבכלל נחשפתי לעומק חקירותיהם, אני יכולה לנחש דבר או שניים אודותיו. זה מזכיר קצת את התמונה שאנחנו משלימים לבד כי חושבים שיודעים, אבל אל דאגה. זו סתם השערה, תחושה, רעיון. ואת הדבר הבא אמנם לא שיערתי, אבל זה בדיוק אותו הדבר שגיליתי בעצמי, אז, כשהייתה לי ההתגלות ההיא- גיתה, בניגוד לניוטון, דיבר על צבע בהקשר של חושך ולא רק אור. גיתה הצליח לשים את האצבע על צבעים שניוטון לא. הוא הצליח לעשות כן כי עירב את החוויה האנושית. הוא טען שהיא מחברת אותנו לכאן ומספרת לנו דבר מה. שאם ניפתח אל הצבעים, הם יספרו לנו סיפור חדש. הוא הבחין בדיוק במה שאני הבחנתי אז, בתחילת שנות ה-20 שלי- צבעים מופיעים במפגש בין חושך לאור. התופעה הזו העסיקה אותי רבות באותם ימים וניסיתי לצייר אותה גם כן, כדי להתחקות אחריה ולהבינה יותר לעומק. גיליתי שהכחולים והאדומים נצמדים לכהה, בעוד הצהוב והתכלת נצמדים לבהיר. אני חושבת שהחקירה של גיתה מרגשת בגלל שהוא השתמש במגבלות האנושיות ככלי, כאילו בעצמן היו סוג של פריזמה, ואמר, כמו שהפריזמה של ניוטון יכולה להראות משהו, ככה גם הפריזמה שאני עצמי, יכולה להראות משהו. הוא השתמש בגוף של עצמו כדי להתבונן לעומק, והקדיש לזה 40 שנה- אותו זמן שישראל הלכו במדבר, הזמן שנדרש ממני, אז, באותם ימים בדיוק, כדי לצאת לפנסיה. הזמן שגרם לי להגיד דיי ולהחליט לחיות אחרת. גיתה עשה בשבילנו עבודה חשובה מאד. גם ניוטון. כל אחד מעמיק את העבודה של קודמו בדרכו, ואני כבר אז הבנתי שבמקום להתמרמר שגיתה גילה את מה שגם אני גיליתי [כבר אז היה לי אגו מפותח ורכושנות כלפי רעיונות], אני יכולה לקחת את העבודה הנפלאה שלו וללמוד ממנה ולראות לאן היא לוקחת אותי, ומה אני אוכל לגלות משם.

אחד הדברים שחשבתי עליהם היום הוא שכמו שיכולים להיות לנו מליון רעיונות על משהו שלא ראינו, אנחנו גם יכולים לראות משהו שאין לנו עליו שום רעיון בכלל. אפשר לפשט את העניין ולקחת כדוגמא את אלוהים [ידידינו משכבר!] או חייזרים. הנה, יש לנו מליון רעיונות על אלוהים הרבה מלפני שהבנו שאשכרה פגשנו אותו [ואפילו לא נשרפנו, ושרדנו כדי לספר], ובאותה מידה אם נראה פתאום חייזר אז ישמצב שנשאר קצת פעורי פה וכזה... אה... את זה עוד לא פגשנו. אבל לא צריך להרחיק לכת. אפשר גם לחשוב על להקת איות הצרעים הענקית שעברה הבוקר מעל פתח תקווה ופספסתי, ולהגיד שאני מכירה במסען אפילו שלא ראיתי אותן, ובאותה מידה אפשר להביט על שולחן כמו תינוק ולא לדעת שהוא שולחן, שזה שלט, שזו מקטרת [זו לא!].

חבר אחד כתב לי שלאחרונה זה בא אליו מכל מקום, מסרים בנוגע לראייה שלנו ולתודעה שאיתה, ומיד אחר כך גם אני ראיתי איזה פוסט תמים שחברה כתבה בפייסבוק, והוא אומר כך:

"כדי לראות מישהו

אצטרך לפתוח את הלב

ולא את העיניים"

וזה יפה וזה נכון, וזה לא חייב להיות כה רגשי או רומנטי. פתיחת לב היא הרבה יותר מזה. פתיחת לב למשל היא לשחרר מרעיונות קודמים, אפילו על עצמי, אפילו על זה שיש בכלל עצמי. ואם אין עצמי וגם אין עצמו, אז אני בכלל רואה אותי או אותו או אותנו או שום דבר מזה? או הכל מזה? לא משנה. אני בכלל לא בקטע של התפלספויות מהסוג הזה. בשביל מה יש לי גרוויטציה, ומקרר מפוצץ באוכל טעים, ממרחי ארטישוק ופירות יער.

עכשיו בדיוק כתב לי הודעה חבר נוסף, שדיבר איתי לפני כמה ימים על האור. ה-אור בה' הידיעה. האור הגדול, שרואים למשל במוות קליני. הוא אומר שהוא ראה את אותו האור בדיוק בחלומו על אריה לבן. אני מאמינה לו, אבל גם חושבת שדעתו קצת צרה בנושא. כלומר, קשה לו מאד לתפוס שיש אינסוף דרכים לראות את "האור" הזה, ואולי אפילו לא "רואים" אותו. כלומר אולי חלק מהאנשים בחוויה שהם ראו אותו, אבל אולי זה לא בדיוק ראיה. לא תמיד לפחות. בא לי לדבר על ידיעה פנימית אבל אז אני נזכרת באמיר וישינסקי ובא לי להקיא חחח. מה שהזכרון הזה בא להגיד לי הוא- לא להיות אמיר וישינסקי. לא לחשוב שאני יודעת הכל אף פעם. בכיתי כל הערב שהעברתי איתו, בעיקר כי נשבר לי המיתוס הפנימי אודותיו, שזה די מדהים כי זה בדיוק העניין. חשבתי שאני יודעת משהו על הבנאדם הזה, וגיליתי שלא ידעתי עליו שהוא חושב שהוא יודע הכל על כולם ובכלל! למעשה, אולי כדאי לשדך בינו לבין אן. אבא'לה, זה לא יגמר טוב.

החבר הזה תמיד חושב שאני לא מבינה דברים, ולא שיש לי בעיה עם לא להבין דברים, אבל זה קצת מרגיז אותי שתמיד כשהוא מגיע לרעיונות "גדולים" הוא חושב שהכלי שלי קטן מלהכיל אותם, שלא עברתי או חוויתי מספיק, שלא אבין אותו. זה בדיוק משהו שהתעסקתי בו בחלום שלי הלילה, והמסקנה ששבה אלי [לא בפעם הראשונה] הייתה שאין מה להשוות בין מסעות. שם בדיוק שוכנת הענווה, בזה שעובר מה שעובר ויודע שהכל זה אלוהים אז אין מקום בכלל לדיון. יש אנשים שעברו חיים אללה יסתר, רק נשאר לכתוב ספר. ויש כאלו שכל החיים לא יצאו מהבית, או מהכפר שלהם, אבל מישהו יודע איזה מסע הם עברו בתוך הראש שלהם? וכמה ספרים אפשר היה לכתוב?

פעם מישהו אמר לי שהכל זה אור. זה היה במסגרת התואר הראשון, אבל הם היו סוכנים כפולים, חשאיים, מן העתיד. זה היה מעוגן, אם כך, לא רק בכובע מסוגנן ואקדמי, אלא בעוד כמה אנטנות מתוחות לכאן או לשם.

התפזרתי קצת נכון לכרגע, אבל אם לסכם אז מה שרציתי להגיד הוא שהמסע לחקירת הראייה, האור והצבע- נמשך. חוץ מזה, אני מאד מתרגשת מהטיסה הקרבה, ולשנה החדשה מאחלת לעצמי לשפר את הראייה, לחזק את הגוף, להתחזק באמונה, להתעשר או לפחות לצעוד לכיוון כך שיראה שינוי משמעותי בגשמי, שתהיה שנת לימודים מעניינת וסטאז' מוצלח, שיתחזק הבטחון העצמי שלי, שאשתפר בציור ונגינה ואצור הרבה, שאוציא לפועל את הרעיונות המדהימים שלי, שאהיה מאושרת, שכל אהוביי יהיו בריאים, שהאהבה שלנו תגדל, תצמח ותשריש ותתעגן באדמה טובה. שיהיה לי קומפוסטר ואגדל כמה דברים נחמדים בגינה. שלא יצמחו לי יותר חצ'קונים ושיהיה לי נעים ונוח בגופי. שאראה את היופי החיצוני והפנימי שבי. שאעיז לנהוג. שאשתה מספיק מים, ושלא אשכח שתפילה לא צריכה זמן מיוחד, ואפשר להתפלל אותה כל הזמן. לא צריך לחכות לריס או כוכב נופל או תאריך מסוים. אה ושאנצח במאבק מול מילגם ומשרד השיכון הרשעים שעשו לי קטע מסריח!!! חחח זהו ביי.

והנה הציור-