אתמול שאלתי את אהובי בחלום מה יקרה אם אקח כדורים פסיכיאטריים. בליבי חשבתי- "זה יעזור לי להיות בשקט פנימי, כמוך?"

הוא ענה שזה ישנה לגמרי את היומיום. חשבתי שמתכוון שזה יעזור לי, אבל אז היה טוויסט בדבריו. הוא אמר שעל כל אישה שלא אוהבת את עצמה יש גבר שאוהב כפול, ונשק לי על הלב. זה בלבל אותי, כי חשבתי לעצמי בחלום שאולי חלק ממה שהוא אוהב בי זה את דמותי השברירית, שלא מעריכה את עצמה, שנשענת עליו. בחלום השתמע מהדברים שיתכן ויפסיק לאהוב אותי אם אוהב את עצמי. כאילו שאם אמלא את החור הזה לבד אף אחד אחר לא ימלא אותו יותר. זו מחשבה מעניינת מאד. יכול להיות שאני מפחדת לאהוב את עצמי כי חושבת שזה יגרום לי לאבד אהבה של אחרים? זה נשמע לי מופרך פתאום, כי הפחד שלי בעירות הוא שלא יאהב אותי כי לא אוהבת את עצמי, בדיוק הפוך מבחלום, שמה אוהב אותי דווקא בגלל זה. בחלום הוא גם אמר שיחסי המנהיגות בינינו ישתנו, ושאני אתחיל להוביל יותר בתחומים מסוימים. אם נסכם העלה שתי נקודות (שהן אחת)- אהבה ובטחון עצמי.

אולי, המסר המרפא של חלום זה, אם כך, הוא שאני ניתנת וראויה לאהבה בכל שלב במסע האהבה העצמית שלי? שזה לא שאוהבים אותי או לא אוהבים אותי בזכות/בגלל השנאה. אני רוצה גם להאמין שמי שאוהב אותי רוצה בטובתי ושמח בגדילתי, ויש לו סבלנות לתהליכים שלי, והוא לא שופט אותי ולא משווה בין החולשות שלי לשלו, כמו שאני שוב ושוב חוטאת לעשות.

לא כל האנשים, כנראה, חיים עם כאלו רגשי נחיתות, ומסתכלים כל הזמן על כולם מלמטה. בעצם זה לא על כולם. זו בדיוק הבעיה, הנדנד הבלתי פוסק הזה למעלה ומטה, מי טוב ממני ומי פחות ובמה. מי משוגע יותר ופחות. למשל בלימודים זה מעסיק אותי המון, כשאני רואה אנשים דפוקים על כל הראש בדרכם להיות מטפלים, ואז אני אומרת לעצמי- אוקיי, הם בעינייך דפוקים על כל הראש, אבל גם לך לא חסר חמודה, ואת כנראה היחידה בכיתה הזו שאשכרה מתפרנסת מקצבת נכות ונושאת שלל "תעודות" בנושא. אבל עכשיו אני גם עונה לעצמי שבעצם מה זה בכלל אומר, והרי הרבה פעמים מי שנחשב משוגע הוא הבסדר, אבל סטיתי מהנושא.

הנושא היה שאני לא מבינה איך אנשים שיש להם אישיוז כל כך עמוקים ולא פתורים, הולכים לטפל באחרים. אני יודעת שגם לי יש את האישיוז שלי, ואז אני חושבת לעצמי- האם זה בכלל רלוונטי למטפל? כלומר, לא יודעת. מטפל יכול להיות עם פתולוגיות קשות או אינטיליגנציה רגשית לקויה עד מאד, ועדיין להיות מטפל טוב? למשל אחת המרצות שלנו, שכולם מסכימים פה אחד שזה ברמה של מחלה אצלה. זה פתולוגיה של ממש והיא קשה, והאישה הזו היא דוקטור בקרוב ומטפלת בעלת שם בתחומה. זה אפילו לא נשאר ביני לבין עצמי, עם החסרון הזה שלי להשוות בין כולם, אלא זה משהו שכולם רואים ומאשרים ומסכימים עליו. בקיצור, לא יודעת. בינתיים ה"פתולוגיות" שלי בעיקר עוזרות לי, ואני רואה שכל הסטודנטים בכיתה מעידים על עצמם כמדוכאים, מנותקים, נבהלים מטקסט באורך יותר מ-5 שורות, לא זוכרים דברים, מתבלבלים נורא... ואני מצליחה להיות על זה, כי האוסידי שלי חוגג והכל מתועד, וכי אני חננה אוטיסטית שלא מסוגלת לשבור את החוקים, ואם באתי ללמוד אז באתי ללמוד, ואם נתנו משימה אז אני עושה את המשימה ברצינות יתר, ואני חושבת באמת וכותבת באמת מעומק ליבי כי לא באתי לשחק פה.

כי אמנם שיחקתי כל החיים שלי ומיסכתי ותמיד חשבתי שאני גרועה במשחק אבל מסתבר שביחסים בין אישיים הייתי מצוינת בזה, אבל פתאום במוסדות זה נהיה קל להבין איך להתנהל. לא יודעת איך להסביר. משהו השתנה פה. כאילו מאז שאובחנתי כאוטיסטית משהו בי נשם כל כך עמוק לרווחה, ויכל להתפנות מהמיסוך התמידי, ואז בעבר האחר גם נוצר איזון חדש. אני ממש מתקשה להסביר את מה שמובן לי כרגע כחוויה. אנסה עוד קצת- בכל שנותיי בבית הספר הייתי תלמידה גרועה והיה לי ממש קשה. זה היה כי הייתי עסוקה במיסוך ועבדתי כל כך קשה לשחק את המשחק האנושי. קשה יותר מהרבה אנשים, בתור מישהי עם קשיים לא מאובחנים ולא מטופלים, בסביבה "נורמלית" [דפוקה בראש], עם ציפיות מאד ספציפיות. עד היום אני נשברת לגמרי כשאני שומעת צחוק, ובטוחה שצוחקים עלי, וזה לא בגלל בעיות חוסר בטחון עצמי, זה כי באמת לא הבנתי. לא הבנתי. לא הבנתי. ולפעמים זה הצחיק אנשים ולפעמים גם היום זה עדיין מצחיק, כשאני אומרת [או כותבת] משהו ברצינות גמורה ומשום מה אנשים תופסים את דבריי כמשעשעים. בקיצור, איפה הייתי?

אז ברגע שלא הייתי צריכה להחזיק את כל הדבר הזה, את כל המשחק הזה... ברגע שהבנתי איפה הקושי שלי ויכולתי לתמוך את עצמי, ולחמול על עצמי, אז יכולתי גם להיות רגועה יותר בנוגע לכל המסביב. יכולתי להיות באמת אני. יכולתי להתחיל להתעניין בעולם כי לא הייתי בהשרדות יותר. עד גיל 20 ומשהו העולם לא עניין אותי כמעט. כמה עצוב. בעצם זה לא לגמרי נכון. כשהייתי קטנה מאד התעניינתי באופן בו קרני השמש נשברות על פרוות ידיי ויוצרות קשתות הומאופטיות. באופן בו זרם המים במקלחת סירק אותה פסים פסים כמו בשדות אורז רחוקים. באופן בו העלים משייטים על שלולית המים כאילו היו להקת תנינים. באופן בו טלפתיות קורות, ואיך מרגיש גור חתולים חסר אונים כשפוגעים בו? כנראה את זה המבוגרים אוהבים. כנראה זה כרטיס הכניסה לעולמם, כדי לזכות באהבתם. ומה עוד? בגיל ההתבגרות לפתוח רגליים כדי לעשות וידוא הריגה. כדי לדעת שהרגתי את עצמי לחלוטין והשארתי רק אתכם. זה הייתם אתם? באמת אתם? אולי דמיינתי? אולי הרגתי את עצמי בגללי בלבד? בשבילי בלבד? לא הבנתי, כנראה ששוב לא הבנתי...

אבל אחרי גיל 20 כשקרסו כל החומות משהו חדש קרה. חזרתי להתעניין בעולם. בכל העולם. לא היה משהו שלא עניין אותי. עכשיו, עשור אחרי, אני מוכנה להודות שעם כמה שאני מנסה, זה לא כל כך מעניין אותי ללמוד על השקעות כספיות. הנושא הזה משמים ומדכא. אני שמחה שגם פה התאזנתי קצת, אבל חייבת להודות שהיה מרענן להתעניין שוב בעולם. זה היה יותר ממרענן בעצם, זה היה לחזור לחיות. ולא יודעת. הרבה פחות הייתי צריכה להעמיד פנים. בעצם גם אם רציתי לא כל כך יכולתי. נולדתי מחדש והייתי תינוק, אבל עם כל זה שהייתי תינוק הייתי גם תינוק מנוסה. תינוק שזוכר את חייו הקודמים ויודע. יודע שאנשים נוהגים להחזיר חיוך, אבל בניגוד לחייו הקודמים, עכשיו מסוגל לעשות זאת, כי העול על כתפיו התמוסס. כי הוא לא חייב יותר. כי הוא לא יכול יותר. כי חלאס. כי זה לא משנה בכלל אם יאהבו או לא יאהבו. התינוק הזה חייב ללמוד ללכת, ללכת בדרכו. ללכת בדרכו התינוקית, המסורבלת לעיתים, הפינגווינית, המתנודדת בבוסריות מתוקה ורכה, לבנה. ארנבת מרוטת פרווה שעברה דבר מה.

בחלום, אהובי גם אמר שאהבה זה עשייה בשבילו. בעיני עשייה זה החלק החשוב באהבה, אבל כשהתעוררתי ביקשתי גם לשמוע את זה לפעמים במילים. הוא התנצל ואמר שלפעמים נהיה שקט, ושבוודאי שהוא אוהב אותי. התגובה הזו עשתה לי נחת של ממש על הלב. לא דמיינתי אחת כזו. בעצם חלק מהכיף בלהיות תינוק זה שאתה לא מדמיין תגובות. הכל חדש והכל נרשם ונכנס לרשימת "התגובות האופציונליות" [לצד רשימות רבות נוספות, בתוך מאגר לא אוטומטי שנבחר מתוכו בכל פעם מחדש בקפידה, לפעמים באיזה טוטו-לוטו דאדאיסטי [לרב בדיבור אין ברירה] אבל בכתיבה אפשר לשקוד, להתמהמה, להתחבר אל המקור. יש משהו אוטומטי באלוהות, אפשר לומר. שמה זה הולך חלק].

מה עוד? חזרתי מאמריקה. היה כיף ומעייף. ראיתי בפעם הראשונה בחיי את הסתיו והלוואין. שניהם כתומים. העברנו נסיעות של שמונה שעות עם שתי עצירות לפיפי, ראינו הרבה רקונים מתים בצידי הדרך. גם בואש וסנאים ומוס אחד שכנראה ניצוד. עשינו חבר קרדינל בסנטרל פארק. מסתבר שגם יש שם זרזירים. הם מדברים דומה למיינות ונראים יפה. מצאתי נוצה אחת ראויה של עורבני כחול [הנוצה שהכי רציתי למצוא], והילדים עזרו לי ומצאו גם נוצות רבות של נקר-אדום-בטן שעדיין לא היו לי באוסף [היו לי רק נקר-סורי ונקר-ירוק]. קניתי שק שינה חדש וכובע אדום של ציירת מצרפת, ראיתי אינספור פטריות אבל לא אכלנו אותן. אכלתי לובסטר שלם לשם החוויה ולא אחזור על זה שנית [עשיתי הרבה הו-אופונופונו בדרך, וכל הלילה התפללתי שלא להקיא]. נשארנו שני לילות ביער שטוף כוכבים באוהל ולא נרדמנו מרב קור [זכרתי לאסוף עצים יבשים בבוקר לפני הגשם, אבל לא זכרתי שזה לא כיף להדליק מדורה תחתיו]. אכלנו קורנפלקס עם מזלג. צחצחנו שיניים עם סבון. קיבלתי צמיד יפייפה בירושה מהדודה בת ה-92 של אהובי, בצירוף מכתב מרגש. אכלתי יותר גבינה מבכל החיים. עברנו אימון ונירמול של לשתוק יחד [זה אימון חיוני, עכשיו כשממצ'וק עובד מהבית]. חוויתי ג'ט לג לראשונה בחיי, וכעת חווה אותו שוב לכיוון ההפוך. (אני שמה לב שהשורש א.כ.ל חוזר כאן יותר מדי).

החזרה לארץ הייתה אינטנסיבית, שלא כהרגלי- לקחת חופשה ולהתבצר קצת במחילה שלי בשובי ממסע מסעיר. חשבתי לעצמי שעם היכולות החברתיות החדשות שלי זה אולי יוכל לעבוד, אבל החרדה כבר נתנה את אותותיה. אני מתרגשת מתחילת הסטאז' בגהה וגיליתי שהתגעגעתי לעבוד עם ילדים, אבל מה שלא התגעגעתי אליו זה לו"ז עמוס מאד. יום שלישי יהיה היום הקדוש. בשלישי הקרוב קבעתי לי עיסוי, אבל חוץ מזה לא אקבע כלום. יום שלישי יהיה יום המנוחה והפינוקים העצמיים.

היו לי מחשבות רבות על ציור בימים האחרונים, ומדוע בכל גן ילדים או פינת המתנה בבנק/במרפאת השיניים יש פינת ציור, וכל ילד ממוצע יושב לצייר פה ושם, לעומת כל כך מעט מבוגרים שממשיכים לצייר בבגרותם? בעצם שאלתי את עצמי מה הופך את הציור לילדי, למשחקי, והתשובה לשאלה הזו היא שורש המחסום שיש לי כרגע לשבת וליצור. בינתיים הוצאתי כסף על ציוד אבל קשה לי לגשת. עשיתי תרגיל שבירת קרח שעבר יחסית בשלום. ציירתי ילדה וגשם של דגים מהשמיים. יש לי הרבה השראה אבל אני כמו מרבה הרגליים ששאלו אותו איך הוא יודע מתי להזיז כל רגל ומאז לא הצליח ללכת. אולי הילדים יזכירו לי, כמו בשירו היפה של ביאליק.

"אֶל צִפֳּרֵי הַשָּׂדֶה אֵצֵא, הַמְצַפְצְפוֹת לִפְנוֹת בֹּקֶר,

אוֹ אָקוּמָה אֵלְכָה-לִּי אֶל-הַיְלָדִים, הַמְשַׂחֲקִים לְתֻמָּם בַּשָּׁעַר,

אָבֹא אֶתְעָרֵב בִּקְהָלָם, אֶאְלַף שִׂיחָם וְלַהֲגָם –

וְטָהַרְתִּי מֵרוּחַ פִּיהֶם וּבְנִקְיוֹנָם אֶרְחַץ שְׂפָתָי."

(נ.ב- יש לציין שרב בתי הספר מחורבנים ומדכאי חיים וסקרנות, גם בלי קשר לאוטיזם לא מאובחן.)