לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2021

מכתב לאודי+ תרפיה לקשישים


לא יודעת אם לכתוב, חשבתי אולי יטיב עמי לכתוב "דפי בוקר" (דרך האמן) כי כבר כמה ימים הכל רוחש וגועש ומעניין אבל גם מהיר וכאילו אי אפשר לתפוס את זה, וזה עמוס ויש רצון לנקז לאנשהו, וגם לשמור את הפנינים שבין הרפש ושאר הגיגי היום-יום.

נזכרתי איך כשהייתי קטנה אהבתי את הקירות הצרים בשירותים בבית- מכוסים לבנים ורודות שהיו פעם באופנה, מבריקות כאלו, בדיוק מהחומר המתאים כדי להדבק לעור כזה, ובדיוק במרחק המתאים אחד מהשני כדי שאוכל להדחס ביניהם כמו תרנגולת ולדחוף עם שתי ידיי החוצה ולקבל מהם קונטרה ולטפס ככה מעל האסלה ולשחק שאני עפה. זה היה כיף ונזכרתי בזה כשהשתנתי אצל המטפל שלי בקליניקה אחרי התלבטות קלה אם להשתין שם או אצל סבתא, כי שם מוזר ואצל סבתא מסריח. 60 שניות של השתנה הרגישו כמו מסע של שנה. הכל גדוש, הכל מלא משמעות.

חשבתי השבוע על זה שמאז שפגשתי את אלוהים בעצם לא יכולתי לחוש דיכאון יותר, ומצד אחד זה מעצבן כי לפעמים אני כאילו על הסף, אבל משהו בי פשוט יודע שזה לא רלוונטי, או לא יודעת איך לנסח. זה נהיה מעין דיכאון נטול עצב ואז זה מוזר כי זה לא בדיוק דיכאון. בכל מקרה זה עובר מהר בדרך כלל, כשאני שבה (אל אלוהים, אלי).

 

לא הבנתי למה אני מרגישה כל כך מוזר בחדר הטיפולים. זה פשוט מוזר, כל הרעיון של הסטינג הזה, הקירות הלבנים, הקופסא הקטנה. גם הריח מעצבן אבל זה פחות קשור. אני שונאת את הריח שם, הנה אני מתוודה. אולי גם המרחק שאנחנו יושבים, עניין הזווית, אין לי מושג... אבל זה בעיקר המהות, הרעיון עצמו. לבוא ולדבר עם מישהו על החיים שלי. כמה עברה? יותר משנה. זה עדיין מרגיש זר, במיוחד אחרי חודש הפסקה. יש לי כל הזמן מחשבות על להפסיק את הטיפול, ואתמול כשחברה אמרה לי שהיא הפסיקה ללכת לטיפול שלה אז קצת קינאתי, וחשבתי שאולי אני ממשיכה ללכת לטיפול כמו שהמשכתי ללכת למקהלה או להופעות של עדי, מתוך איזה מחויבות שהיא לא תמיד נכונה לי. מתוך הנוקשות הזו, האוטיזם הזה, הגל שעולים עליו והוא וואן-ווי-טיקט. אם עושים אז עושים ואין שאלות. וזה כאילו לא נכון, כי אני שואלת, אבל עדיין כמו מנועה מלעשות מעשה, לא רק בטיפולים. זה קרה לי בהרבה סיטואציות. זה גם מתערבב עם התכונה שלי להתמיד, שבסך הכל היא תכונה טובה כשהמטרה עדיין משרתת אותי ואני מצליחה להמשיך על אף קשיים שעולים... אבל כאן אני באמת לא יודעת. בוודאי שיש לי עוד אישיוז לפתור, והרבה. בוודאי שיש על מה לדבר, אבל לא מספיקים כלום בשעה של שיחה, במיוחד כשיש לי קושי כל כך עצום לדבר, ובמיוחד עם כל איך שהחדר והקונסטלציה והמהות של הקשר המוזר הזה משפיעים ועושים את הכל קשה עוד יותר.

 

יש בי גם קולות שאומרים שאני צריכה להשאר בטיפול נטו כי אני בעצמי מתחילה לטפל, וכל הדברים שאני מרגישה עכשיו הם-

 

א. דברים שמטופלים שלי עלולים להרגיש בעתיד ולכן כדאי שאפגוש. (לא שאני צריכה לחוות על הבשר כל דבר שהמטופל שלי עבר [חס וחלילה, אפילו], אני מתכוונת לפגוש מבחינה רגשית, כלומר שאם זה עולה בי משמע כדאי שאעבד את זה, כי זה לא סתם עלה וכי אני מרחיבה ככה את הנפש שלי, את הלב שלי, את היכולת להבין אחרים ולהבין איך זה להרגיש רגש מסוים).

 

ב. לא זוכרת. אבל היה ב'. פשוט היכל המראות ההזוי הזה של מטופל-מטפל-מטופל-מטפל עם השתקפויות אין סופיות שממש ראוי שיהיה מיכל שיכיל אותן ויעבד אותן. במיוחד כשהמטפל הוא מתמודד בעצמו. במיוחד כשהמטפל בתחילת דרכו ככזה. (ועוד כלמני "במיוחד"ים)

 

אני מרגישה אהבה כלפי המטפל שלי למרות שאני לא מכירה אותו כאדם. אני לא יודעת עליו כלום כמעט. המעט שאני יודעת עליו זה- איזה מטפל הוא [עבורי]. אפילו איזה מטפל הוא עבור אחרים אני לא יכולה לדעת. בעצם זה פלח מאד צר, אבל אני יכולה להרגיש. אני מרגישה את טוב ליבו, אני מרגישה שאכפת לו, אני מרגישה שהוא מחבב אותי על-אמת, אני מרגישה שאם לא היינו מטפל-מטופלת יכולנו להיות אולי אפילו חברים או למצוא תחומי עניין משותפים. לא יודעת. כל העסק הזה מאד מוזר וגם זה כדאי שיעלה על פני השטח. שלא נדבר אפילו על העניין שהוא בערך בגיל של בנזוגי, מה שיוצר מתח. המתח הזה לא מעסיק אותי יותר מדי. הוא העסיק בהתחלה ואז שכח, אבל עדיין זה משהו שראוי לציין. זה פשוט יחסים שהם מוזרים ותמיד היה לי קשה לתפוס את זה, ועדיין, אפילו שגדלתי כבר, ואפילו שהתחלתי לטפל בעצמי. חייבים להודות שזה לא טבעי ולא אורגני. לא ככה יחסים נבנים באופן טבעי. זה הרי לשחק ביחסים. זה כל הקטע בעצם, זה מה שמאפשר את התרפיה. אנחנו משחקים ביחסים באופן אינטואיטיבי ורואים מה עולה מהתת מודע ואז צדים את הבשר הזה ועושים ממנו מטעמים. (לא חייבים לצוד, אפשר גם למצוא אחד שמת מוות טבעי- רעיון, זיכרון, אנערף... אחד שמת אבל מדי פעם עוד מפרפר לו, קופצת לו הרגל או היד ואפשר כבר להעלותו על המוקד).

 

בקיצור, אני בהתלבטויות בלתי פוסקות עם זה, ואני אומרת לעצמי לפעמים- מה אכפת לך, אז תשימי את ה400 שקל המסכנים האלו בחודש, ותמשיכי ללכת. מקסימום זה לא יועיל. להזיק זה לא יכול. תמיד גם הכסף מעורב וזה קצת מעצבן שזה שיקול... אבל אולי זה גם לא מעצבן, כי עצם זה שזה שיקול משאיר תמיד את השאלה ערה ופתוחה- מה קורה במפגשים האלו? מה לעשות, עדיין לא התעשרתי וזה מעסיק.

לפעמים גם מרגישה שהדברים גם ככה קורים, ההבנות גם ככה באות, הגדילה גם ככה מתרחשת, ולפעמים למשל בטקסט כזה שאני כותבת אני מרגישה הרבה יותר תנועה או משמעות מאשר בחדר הטיפולים, וגם זה מעלה שאלה לגבי ההמשך.

 

משגע אותי שהחרדה החברתית ממשיכה לפעם בי, וכמו שהיא נראית בחדר הטיפולים היא בעצם נראית בכל מקום- עם זרים, עם חברים של שנים, ואפילו עם הוריי. הייתי חושבת לעצמי שעם אנשים קרובים זה יהיה קל יותר, ובאמת זה קל יותר, אבל במידה מאד מסוימת. עם בנזוגי אני מרגישה הכי פחות חרדה בתחום הזה, אבל גם מולו זה עולה בימים קשים מאד. זה לא תמיד ככה, אבל זה משגע אותי שתמיד יש כמו חזרה אחורה, ויכול להיות לי מפגש אחד מצוין עם חבר או חברה, אבל המפגש אחריו יהיה גרוע ואהיה פשוט חרדה ומוזרה ולא אצליח לדבר ולהגיד מה שבפנים ולהביט על הבנאדם בלי להרגיש כאילו החלל מלא באיזה דבש שקוף, וזה חצי דיסוציאטיבי או לא יודעת מה. זו תחושה פשוט נוראית והלוואי שהיא תעלם כבר מהחיים שלי ואוכל פשוט לנשום, לדבר ולהיות.

 

אני חושבת לעצמי שזה קשור גם לבושה, ואני לא בטוחה מה חרדה ומה בושה, ואני גם לא בטוחה מה זה בכלל בושה. הייתי ילדה מאד ביישנית ומה שאני מרגישה בחדר הטיפולים מזכיר בתחושה את מה שהרגשתי בתור ילדה- את הבושה לדבר עם בנאדם שאני לא מכירה, את הבושה באופן כללי להחשף, להשמיע קול... עכשיו, בושה היא עם קונוטציה שלילית, יעני משהו שאתה לא גאה בעצמך לגביו, אז אתה מתבייש בו. אז אולי אני לא מתכוונת לבושה אלא למבוכה. כן. זה יותר טוב. אבל מה זה מבוכה? ולמה שארגיש מבוכה מול ההורים שלי, שגידלו אותי ואנחנו כמעט כמו אותו בנאדם מהבחינה הזו. הם תמיד היו חלק מהנוף. זה לא אמור להתחיל להרגיש בסדר מתישהו? טבעי? אין לי מילים לתאר כמה זה מתסכל.

 

אה. רציתי לכתוב גם על מה שאני עוברת כעת, שעל פניו נראה כרגרסיה אבל בעצם הוא כמו מחלת חום של תינוקות. אנתרופוסופים אומרים שכשלתינוק יש מחלת חום מתרחשת שם קפיצת גדילה תודעתית כלשהי, התפתחות. בעצם כשזה קורה אז התינוק לא מרגיש טוב, פחות מתפקד וכל זה, אבל כשהמחלה עוברת פתאום רואים שהוא גדל, שמשהו בו חדש. ככה אני מרגישה כעת. מבחוץ אני נהיית מפגרת אבל מבפנים פיניקס. הכל במהירות שיא, המון צף ובעוצמה. היכולת "לתפקד" יורדת אבל הרוח נהיית עצומה עצומה. אני כותבת לתפקד במרכאות כי אני כבר לא בטוחה מה זה החרא הזה בכלל, מה זה אומר, מי המציא את זה. כשאני כותבת מתפקד אני מתכוונת- מה שהחברה קוראת לתפקוד. למה נגיד לשבת בבית שבוע ולבהות בתקרה ולאכול את הטריפ של החיים זה לא תפקוד? האמת שזה ממש תפקודי. אני לא מכירה הרבה אנשים שהשכל שלהם מרחיק לכת עד כדי כך. משהו ממש מתרחש שם. ללא ספק מתרחש. פאסיבי זה לא. זה אקטיבי עד מאד. זה תיפקודי. יש לזה תפקיד. זה משנה לי את הפאקינג מח, דברים שהמדע בטח אפילו לא הצליח עוד לשים עליהם את האצבע הביונית שלו, הרובוטית שלו. לא עשו אותי באצבע ובטח לא כזו. שלא ימכרו לי את הסיפור הזה הלא-תיפקודי. אני לא רוצה לקנות אותו. לא רוצה לא רוצה לא רוצה. אז למה עדיין קונה? רוצה להצליח לקחת חלק. מצליחה לרב. מעייף מאד.

 

הביקור באמריקה מהבחינה הזו זיין אותי בתחת באופן רציני. סופר השתדלתי וזה לקח ממני ים אנרגיה וזו אחת הסיבות שהתרסקתי בשובינו. היכולת לקחת חלק היא חשובה. ההחלטה להיות מי שאתה יכולה להיות קשה מאד. רב האנשים לא שוקלים את זה אפילו, בעיני. אחד הדברים שיפים באוטיסטים "נמוכים" יותר זה שכאילו לא נותרת להם ברירה אלא להיות הם. זה בטח יכול לגרום להם לסבל רב, אבל עדיין אני מוצאת בזה יופי מסוים. אני חושבת שאם החברה הייתה סבלנית יותר למגוון אנושי זה היה גורם פחות סבל לכולם. לא רק לאוטיסטים. אולי אנשים היו נזכרים מי הם. אולי לא היה כל כך הרבה דיכאון בעולם. אולי הורים לא היו גוערים בילדיהם כל כך הרבה ומשימת החינוך לא הייתה כה מורכבת. לא היה מפעל לייצור בני אנוש "מתפקדים" (אלוהים איזו מילה מעוררת בחילה). אולי הדגש היה על אמפטיה, על להעריך את העצים, הציפורים והשמיים. לא יודע. לא יודע, באמת.

 

עוד מחשבות של הימים האחרונים-

 

*לאחרונה עם הקריסה נהייתי ממש דוגרי. פחות מנסה למסך ולהתאים. זה נעים אבל העולם יצטרך להתרגל. עוד שכבה יורדת. גם אני אצטרך לקחת בחשבון את המחירים.

 

*הלכתי לדואר לשלוח נוצה וזה היה לי משמח ומעניין מאד. נזכרתי איך אני אוהבת לראות נוצות עפות ברוח ופתאום חשבתי כמה זה לא רגיל לקחת נוצה ככה, באופן כה יזום, ולהכניס למעטפה ולשלוח לכתובת מדויקת.

 

דבר אחרון שרציתי לכתוב עליו, בנושא אחר-

 

חברה מהלימודים הולכת להתחיל סטאז' בטיפול רגשי בעזרת בע"ח לקשישים עם דמנציה. זה כל כך מרתק בעיני. עבודה עם האוכלוסיה הזו בפרט, ועם אנשים שקרובים למוות באופן כללי, משכה אותי במשך שנים רבות, עוד מהתואר הראשון כשכתבתי סמינריון שטיפה נוגע בנושא. החברה העלתה שאלה בפני הכיתה שמצאתי כמעניינת מאד ואני רוצה לכתוב כמה מילים בנושא. השאלה שלה הייתה- איך בעצם עושים טיפול, שאתה יודע מראש שלא תראה הטבה במצב המטופל? שאתה יודע שהוא רק הולך להתדרדר, מטבע הדברים, בלי קשר לטיפול שלך אפילו. פשוט כי ככה זה.

 

התשובה שלי היא כזו-

 

טיפול בקשישים, בפרט דמנטיים, הוא טיפול מיוחד מאד. הוא טיפול שאת תוצאותיו לא רואים במישור הארצי אלא ברוחני, והמטפל של אוכלוסיה כזו חייב להיות בעל ראייה רוחית מפותחת. גם אם המטופל יראה כמתדרדר במישור הארצי, ואפילו ימות חודשיים אחרי תחילת הטיפול, זה לא אומר לנו דבר על טיב הטיפול ומה הטיפול הניע בתוכו. אם נתבונן לעומק יכול להיות שנגלה שהטיפול דווקא עזר לו לשחרר את גופו, לפתור ברמה הרוחנית איזה קונפליקט שעוד השאיר אותו כאן, במצב ביניים, כשהוא תלוי באחרים ובעצם די סובל. לפני כשנה דיברתי עם החברה הזו, ולא זוכרת איך הגענו לשיחה הזו, ואמרתי לה שיש אנשים שבעיני יש להם תפקיד מאד מיוחד על האדמה הזו- ללוות את המתים (בדיוק כמו שלגננות למשל, יש תפקיד לקבל את פני הנשמות החדשות כאן). זה תפקיד קצת הזוי כי לפעמים הם נראים קצת כמו "מלאכי המוות" מבחוץ. איכשהו אנשים פוגשים אותם ומתים, יוצא להם להיות הרבה בסיטואציות שקשורות למוות ואובדן, והם עלולים להרגיש מוזר, או אפילו אשמה, אבל ההפך הוא הנכון. הם אנשים עם יכולת מיוחדת במינה שממש אין לכל אחד, ללוות נשמות לעולם הבא. זה תפקיד מפואר מבחינה רוחנית. האנשים האלו יכולים אולי להראות קצת מוזרים על האדמה הזו בלי קשר, בגלל שהאנטנות שלהם מסתובבות פה ושם, בעולמות מקבילים. עוד אז, המלצתי לחברה ההיא לקרוא את אליזבת קובלר רוס, וממש כמה חודשים אחרי היא נאלצה להתמודד עם מות אמה, ועוד מוות של קרוב משפחה.

 

השנה הזו הייתה מלאה אבל בשבילה, ומפגשים קרובים עם המוות. במקרה הייתה לנו השיחה הזו קודם? לא נראה לי. במקרה התגלגלה לעבוד עם הקשישים? גם לא נראה לי. אני עדיין חושבת שהיא חייבת לקרוא את הספר של קובלר רוס. דרך אגב, כתבתי קודם על מצבי הנוכחי, של איבוד יכולות "תיפקוד" במבט חיצוני אבל התפתחות במישור הפנימי ("נהיית מפגרת אבל בפנים פיניקס"), וזה בעצם מאד דומה למצב של הזקנים הללו. עוד דבר- הקלה יומיומית על מצבם הרגשי, לתת להם תחושת בטחון וקוהרנטיות "רק להיום" כמו שאומרים, זה דבר חשוב בפני עצמו, וגם לו יש ערך לטווח הארוך (עד כמה שזה יכול להיות ארוך... אולי חודש, אולי שנה, עד שימותו). סבתא שלי הדמנטית, הפלא ופלא, איכשהו זוכרת שאני מבקרת אותה יותר מכל שאר הנכדים. יש משמעות רבה מאד דווקא איתם לסטינג הטיפולי ולקביעות. בסוף זה נצרב. דבר נוסף- מצאתי שיטות לעזור לסבתא שלי לצמצם את הקטיעות האלו במחשבה, ובמקום להיות במצב שהיא בדרך כלל נמצאת [כל שלוש שניות לשאול את אותה שאלה שוב], להצליח לנהל שיחה של 40 דקות ברצף בנושא מסוים! זה מטורף!!! וזה נותן תחושה מדהימה לזקן, שאמנם לא זוכר אולי איפה השיחה התחילה [תעשו לי טובה, כל סטלן תל אביבי ממוצע לא זוכר דבר כזה], אבל מקבל חוויה של אנושיות, של רלוונטיות, של נוכחות, של קשר, שהוא חשוב, שהוא חלק ממשהו, הוא מקבל קונטרה לקיום שלו, יש לו את הפינג פונג הזה של שיחה, של פידבק מהעולם לגבי קיומו, דבריו ומעשיו. זה חשוב חשוב חשוב, זה נותן חיים, זה נותן נחת, וזה מאפשר למות בשקט.

נכתב על ידי 36605 , 22/10/2021 15:30  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



Avatarכינוי:  36605




82,368

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל36605 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על 36605 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)