אוקיי. וואו. ינואר. מה היה?

אבא שלי התחיל להזדהות כאוטיסט פה ושם מול המשפחה. בשבילי זה חזק וחשוב. עוד לא יצא לי לדבר איתו על זה, אבל כמו שבשבילי הגילוי הזה וחיבור לזהותי האוטיסטית היה דבר מטלטל ומשנה חיים, אני מניחה שגם עבורו זה גילוי חזק ואני רוצה שנדבר על זה, כאב ובת שחולקים את הגן החייזרי. במחקר בנושא אוטיזם שאני מרכזת עכשיו יש קטגוריה ספציפית לגבי ילדים שאובחנו בעקבות הורה/ בן משפחה. כלומר מין שרשרת כזו- יש אוטיסט אחד ודרך ההכרות עימו או האבחון שהוא מקבל, מבינים ש...רגע, יש עוד אוטיסט אחד. בהתחלה עשינו על זה צחוקים, כשאובחנתי, וצחקנו על אבא שזה בא ממנו, אבל לאחרונה כשאני שומעת ממש את המילה הזו יוצאת לו מהפה בהתייחסות אל עצמו, אני מרגישה שהוא עבר תהליך ואני רוצה להיות איתו בזה.

זה שולח אותי לשיחה החשובה שהייתה לי אתמול עם האקס שלי- ח'. הייתה בינינו אהבה מאד חזקה והשבר גם היה מאד כואב. בדיעבד כנראה שהוא עוד אח. הייתה לי כבר חוויה כזו עם אקס אחר- כאילו הקארמה בלבלה אותנו והיה זיהוי שגוי. חשבנו שנועדנו להיות בני זוג אבל בעצם אנחנו אחים בלב ובנשמה. נועדנו פשוט להיות חברים ולעבור משהו חזק ביחד. לשנות אחד לשני את החיים ולהמשיך ללוות אחד את השני בצורה כזו או אחרת. הבן אדם הזה הוא האוטיסט הראשון שהייתי באמת קרובה אליו. ידעתי מההתחלה שהוא אוטיסט. עדיין לא ידעתי כלום על אוטיזם אז אבל באופן מסקרן הידיעה שהוא אוטיסט רק הדליקה אותי יותר. לא הרתיעה אותי כלל. הייתי דלוקה עליו חזק עוד לפני שאפילו ראיתי איך הוא נראה וגיליתי שהוא גם חתיך. הכרתי אותו כאן בישראבלוג והתאהבתי דרך המילים והציורים. את האבחון שלי עברתי רק אחרי שנפרדנו. בזמן הזוגיות בינינו (סיפור של שנתיים-שלוש) לא היינו מאד עסוקים במי אוטיסט ומי לא ומה זה בדיוק אומר, כי היינו פשוט על גל תודעתי מאד דומה ופשוט הסתדרנו ואהבנו (עד שדברים התחילו להתפקשש ובגדול, בלי קשר לכל העניין האוטיסטי).

עכשיו, בימים האלו שהתחלתי לעבד חזק את כל עניין האבחון בגלל שהעבודה שלי מפגישה אותי עם זה חזק ומאפשרת לי, התחלתי להרהר עליו שוב, על ח'. התחלתי לחשוב באיזה גיל הוא אובחן ואיך זה היה לו. שמרנו טיפה על קשר בכל השנים האלו ואתמול התחלנו לפתוח את הנושא הזה בפעם הראשונה בינינו. התפלאתי לשמוע שלקח לו שנה שלמה לצאת מהארון האוטיסטי בפני זוגתו החדשה. לי לקח כחודשיים. אני חלילה לא מציינת את זה כהשוואה, וזה לגמרי אישיו שניתן להבין, פשוט... לא יודעת. אני למשל הרי ידעתי את זה עליו עוד לפני הזוגיות. אולי בגלל זה, בעצם. הוא היה תמים כל כך שלא חשב מולי מה לסנן ומה לא. בקיצור לא משנה. הבנתי שהייתה לנו פאוזה במסע המשותף ועכשיו מרגישה שזה חוזר בצורה כלשהי, ושמעניין לי לעבד איתו את זה ביחד, ולשוב לקיים סוג מסוים של חברות אחרי שליקקנו במשך כמה שנים טובות את פצע הפרידה בינינו.

זה חזק לי לשוב לדבר עם ח' דווקא בתקופה הזו בחיי, בתקופה שאני מבינה על עצמי בצורה מאד עמוקה שאני רוצה ומוכנה להתחתן, ומחכה שיציעו לי וישלפו טבעת. אני כותבת את זה ברבים כי אני לא בטוחה שאהובי הנוכחי יהיה זה שיחלוק איתי מסע חיים. זה בחקירה ועד כה זה גרם לי להחנק מרב פחד. עכשיו יש טיפה יותר אוויר עם ההבנה שיכול להיות שזה לא הוא, ועם כמה שזה יכאב- זה בסדר. אעבור את זה ולא אאבד תקווה. אני יודעת מה הנשמה שלי רוצה ועל מה היא לא מתפשרת. סיפרתי לח' אתמול על זה, והזכרתי לו שהוא זיהה כבר אז, מזמן, את הרצון הזה שלי... הוא עשה לי שיחות על זה שאני רוצה חתונה והוא לא, ואני הכחשתי והתעלמתי. הוא זיהה את רצוני לפניי. הייתי כל כך רחוקה מעצמי ובגלל זה הנפש שלי עברה ייסורים רבים כל כך. התנסיתי וטעיתי והוטעיתי מכל הכיוונים ועכשיו זה ברור כשמש. אני מחפשת עם מי להזדקן, ואני רוצה לעגן את זה בטקס. אני לא בטוחה שאלבש שמלה לבנה, לא בטוחה שאזמין אורחים, אבל אני כן רוצה הצהרת כוונות וחגיגת הבחירה הזו במעשה ממשי, גשמי. אני רוצה הבנה הדדית של מה הדבר הענק הזה שבחרנו הרגע, ואני רוצה שנהיה שלמים, יותר משלמים, עם מי שעומד מולנו, עם הבחירה שעשינו. אפילו שזה אף פעם לא מושלם, אפילו שעוד אלף פעם נצא למדבר ונבחן את יחסינו ונבכה ונשרף ונתרחק ונתקרב.  רוצה שהשיערות שלנו יכסיפו יחד. רוצה גם מיניות סוערת גם בגיל 70. זה מוגזם לבקש? לא נראה לי. אבא שלי ניסה להוריד אותי מהחזון שלי ולשכנע אותי שתמיד זוגיות זה גרוע, ושאבלע את הצפרדעים ואחנק איתם כמו שהוא עשה. על גופתי המתה. מצידי אברא עולם חדש. מצידי אהיה הראשונה. אני- לא מתפשרת.

היו עוד מחשבות שהיו בחודש הזה בכיוון אחר לגמרי. הן היו חשובות מאד. אין לי ממש כוח לכתוב עליהן אבל אנסה לציין בסוג של נקודה את ההבנה שהמיקום שלי במשפחה בין הוריי אחראי בין היתר לאישיות ה"גם וגם" שפיתחתי. תמיד חשבתי שאני פשוט כזאת, שגדלתי חסרת בטחון ונאלצתי למסך בגלל האוטיזם ופחדתי להשמיע את דעתי וכו וכו, ובגלל זה הסכמתי עם כולם ותמיד חששתי מוויכוחים. יש לתכונת האופי הזו גם צדדים חיוביים- למצוא את הנקודה הטובה בכל אחד, למדוד ולהכנס לנעליים של כל אחד, להיות אנתרופולוגית בעולם הזה, להיות כל כך אמפטית... כל אלו דברים שלמשל במובן המקצועי יכולים לעזור לי מאד בקליניקה כמטפלת רגשית, אבל פתאום, עם כל זה, עלתה נקודת המבט הנוספת ההיא- שבגלל שההורים שלי היו רבים כל כך הרבה, ובגלל שאבא כל פעם כעס עלי והרגיש שאני תופסת צד (כשהוא פאקינג היה הופך לאלים כלפי אמא), נאלצתי כל פעם מחדש להתמקם ב'גם וגם' הזה. הרי זו בדיוק השאלה שלא שואלים- את מי את יותר אוהבת, את אמא או אבא? ולצערי יש ילדים שגם נאלצים לבחור, אבל אני לא רציתי. אני אהבתי את שניהם, ולא רק שאהבתי את שניהם, איים על הקיום הרגשי שלי באופן לא מודע לתפוס צד ולהפרד מאחד מהם. תמיד נאלצתי להחזיק שם מתח עצום בתוכי- את הצד של אמא ואת הצד של אבא, וככה, בין היתר, הפכתי למה שהפכתי. לזו שתמיד מפחדת לבחור, לפתח דעה ולהשמיע אותה.

עדיין, באופי שלי, ברמה הרוחנית אני יכולה להרגיש מאד לעומק למה הכל הוא הכל וגם כלום, למה האמת נמצאת בכל, איך אלוהים וחכמה מתבטאים בכל נוצה מעופפת ובכל מסטיק שנדבק למדרכה. זה בסדר ויפה ונפלא אבל היום אני גם לומדת לבחור, וללמוד לבחור זה ללמוד למות. להצטמצם. לפתח "כוחות אגו זמינים", כפי שאומרים הפסיכולוגים. 

כבר מזמן כתבתי בבלוג שלי שלמות זה משהו שצריך להתאמן עליו. בזמנו האימונים שלי היו בעולם החלומות, שמה אנחנו מקבלים הזדמנות להתקיים במישור האסטרלי כשהגוף הפיזי מנותק מהשאר ונח לו במיטה. התאמנתי למות בשלל דרכים. אפילו העיסוק שלי בפיחלוץ נבע בין היתר משם (לימים, גם הסכמתי להודות שהוא כן צורה של סובלימציה לכל המחשבות הטורדניות שליוו אותי מגיל צעיר).

עכשיו האימון שלי בלמות הוא דרך בחירה. דרך להרוג את כל שלל האופציות האינסופיות כדי להשאר עם אחת בידיים, ולהסתפק בה, ולראות איך היא בעצמה עולם, ולתת לאלוהים לשמוח להראות צד אחד מפניו הרבות דרכי, לתת לו לחגוג שאני בצלמו והוא בצלמי, לדייק את הפריזמה הזו לקרן אור אחת שפותחת יקום חדש. אורגזמה דגדגנית, נקודתית כזו, של ישראל והשכינה. אז אני הורגת והורגת ומתה ומתה ומתאבלת ומתאבלת, ומתחתנת. עדיין אין לי טבעת אבל יש לי בחירה. הרגתי את שאר הפזילות, הסקרנויות והנסיונות. בדקתי מספיק וכבר מזמן הרי ידוע שבצר הרחבת לי. זו בחירתי ורק שם הנשימה חוזרת לי והנשמה מתרווחת לי.

מה עוד?

התקבלתי לעבודה בעוד מחקר בנושא אוטיזם שמתקיים בתל השומר. חשבתי לעצמי בחודש הזה שמעולם לא דמיינתי את הטוויסט הזה בחיי- שגם יאבחנו אותי כאוטיסטית, וגם אתחיל לעבוד במחקרים בתחום. אני מאד שמחה על הזכות להתערבב עם האנשים שחוקרים את זה באמת, מהלב, עם אוטיסטים יחד ולא במבט מבחוץ שחושב שהוא הצורה הנכונה היחידה להתקיימות.

חוץ מכל אלו אני מרגישה שדי התעייפתי. יש לי מחשבות פרועות להקים תערוכה לראשונה בחיי, אבל מרגישה שמד הדלק שלי נמוך. במקביל לכל אלו אני רואה את אהובי דווקא מגביר את הקצב ומגשים בקצב מסחרר. אולי זה פערי הגיל בינינו. אולי בגיל שלו גם אני אטוס רחוק... אני קצת מקנאה, רוצה כבר גם, אבל בסדר. פרה פרה. פאסו א פאסו. עוד נגיע.

נפתחה אופציה מסקרנת בענייני מגורים, אבל לא אכתוב דבר עליה כל עוד כלום לא ממשי. זהו בערך. נראה לי. כלומר היה עוד מלא אבל אלוהים שולח מלאכי שכחה כדי שלא נתפוצץ חלילה. יאללה. נשיקות. אתם חמודים

והנה הציור החדש שלי. מטר על מטר שלושים. אקריליק 3> 

תקריבים: