רק אלוהים יודע מה קורה כאן עכשיו. כמו ששטיינר כתב ב'לוח השנה לנפש'- "יום יבוא ואתה תדע- ישות אלוהית חשה אותך עתה". אם חשבתי בפוסט הקודם שמשהו מתגלה, אז ממש לא הבנתי עדיין את גודל העניין, את עומק התנופה שהמטוטלת הזאת תפסה. אתמול עם היום הארוך בשנה היא הגיעה לפיק והופ, ברגע אחד שינתה כיוון. כשאני כותבת את המילה הופ אני נזכרת בטקסט ההוא שכתבתי באיזה חודש מרץ אחד, עם העיניים שמתברגות פנימה והחוצה. מה זה אומר? נקודת מבט לא מובנת בעליל, הפוכה, עטלפית, רנטגן, לקחת את כל הקווים שמרכיבים יהלום ולשלוח אותם החוצה במקום פנימה, להמשיך אותם לאינסוף. איך יראה הציור הזה? על מה החיתוך הגיאומטרי יפול? האם הקווים יחברו בין נקודות ויצרו צורה חדשה?  גילוי, גוף, חיה שלא נבראה עוד? אהבה?

הכל מתחבר לי פתאום, התמונה שראיתי בעיני רוחי כבר שנים ולא ידעתי לקשר. מדפי העץ, החיות הקטנות, אפילו הפופים שזרוקים בארון בבית הוריי. בא לי לסמס לאבא שלי בשמחה ולהודיע לו- "אל תזרוק אותם. אני פותחת קליניקה." מצד שני, בשבועיים האחרונים קרה כל כך הרבה בתוכי, הכל השתנה מהר כל כך. אני לא רגילה לזה וגם בדרך כלל לא סומכת על אנשים שככה נראה העולם הפנימי שלהם. אני אומרת לעצמי לנשום ולקחת בעירבון מוגבל, ובאותה נשימה יודעת לזהות את הרגע הזה שהדברים מרגישים כמו דז'ה וו כאילו בעצם ידעתי אותם כל הזמן, כאילו כל מה שהיה עד כה התנקז במיוחד לכבוד הרגע הזה. חוט השני נחשף לפרקים, כמו הבזק, כמו ברק, פלאש שמעוור ומיד נעלם. אותו חוט שני שמחבר בין כל האירועים והמחשבות, הבחירות שלפעמים נעשו בפזיזות, כלאחר יד... פתאום הכל מרגיש שלם. אני מסתכלת אחורה ומבינה שהכל חלק בלתי נפרד, שאין חלקים מיותרים בפאזל הזה.

כשאני חושבת על לפתוח קליניקה קל לי מאד לדמיין אותה בעיני רוחי. קל לי לדמיין איך אשווק ומה אכתוב על עצמי, אני מדמיינת את "תפילת העסק" שאכתוב לעצמי, ממה להשמר ועל מה לשים דגש, אני יודעת איזה כלים עוד חסרים בארגז שלי, אלו שהוא לא יוכל להיות שלם בלעדיהם ('תקשורת מקרבת'+ 'דיאלוג פתוח' לבינתיים). אני יודעת שאף פעם לא הרגשתי בשלה, ושאין מקום שבאמת מתבשלים בו חוץ מאשר תוך כדי תנועה. אני נזכרת בקלף טארוט המצמרר שיצא לי פעמיים, בשתי הזדמנויות שונות במרחק של חודשים בין שתי הקריאות. זה היה קלף שהחריד אותי לחלוטין. אחת התכונות שאני אוהבת בעצמי היא העומק הזה. אני יכולה ללכת לטיפול מסוים או לשלוף קלף מסוים, ואחר כך ללכת עם זה הביתה ולחשוב על זה חצי שנה או שנה או שנתיים. באמת לעשות עם זה עבודה. יש אנשים שהולכים לפסיכולוג פעמיים בשבוע ולפעמים זה מרגיש כמו דריכה במקום. אני חלילה לא מזלזלת ברציפות התהליך, אני פשוט רוצה רגע לשים את הדגש על הכוח החזק של לזהות רגעים שמבקשים עצירה והעמקה. ככה עשיתי, אולי, ועכשיו זה דווקא רגע הפוך. אחרי עצירה והעמקה של ממש אני מרגישה שצריך לצאת ולפעול, שזו שעת כושר ומעשה. שעה של החלטות. ("ללכת לקראת החיים", כפי שאומר 'נוטש', הקורא הנאמן שלי) שעה שתשנה את הקארמה באופן דרמטי. אני רוצה להאמין שהקלף ההוא בטארוט כבר לא יצא לי, אם אהיה אמיצה ומדויקת כעת.

אני רוצה להזכיר לעצמי שלהיות אמיצה לאו דווקא אומר לעשות כך או אחרת בגשמי. יכול להיות שלסיים לימודים וישר לפתוח קליניקה זה צעד יותר מטומטם מאשר אמיץ, יכול להיות הרבה דברים. בכל אופן החלק האמיץ כאן הוא להשאר מחוברת לעצמי, להסכים לזהור, להסכים להשמיע קול, להסכים להיות. זה הכל. אם ה"להיות" שלי משמעותו לשבת בבית ולראות טלנובלות ולעשות מדיטציות בתנועה ולכתוב בבלוג אז הכל אחלה! אבל אם לא- אני רוצה לשמוע את זה, לראות את זה ולדעת את זה. הנה. זהו עצם העניין: הגשמה עצמית היא בכלל לא סביב מה שהחברה קוראת לו הצלחה. הגשמה עצמית זה להרגיש שלמה ביני לבין עצמי, לא להרגיש החמצה או מנוסה, להרגיש שאני במקום נכון. מעניין, אגב, שחוט השני והמלאכים השומרים ליוו אותי כל הזמן, ועדיין כל המקומות הרגישו לא נכונים, אבל אם הם היו בדרך למקום הנכון אז איך הם יכולים להיות לא נכונים? כנראה שהם לא יכולים. מתנה נוספת שאני רוצה להעניק לעצמי היא את האישור להיות קצת מטומטמת. הפחד להיות מטומטמת או לא יוצלחת הוא זה שהשאיר אותי תמיד במקומי, ומסביבי ראיתי מלא מטומטמים רצים קדימה ועושים את השיט המטומטם שלהם וגם אם הפרי שלהם לא מושלם, לפחות הוא בשל ויש להם מה לאכול.

הקלף ההוא בטארוט אמר לי לצאת מאיזור הנכות. אני חושבת שהקרב הענקי שאני יוצאת אליו עכשיו מול משרד השיכון גם קשור בזה, ואני רוצה לקוות שזה הקרב האחרון. לפעמים הכל מרגיש ממרמר כל כך, כואב כל כך, שקשה לי להודות ברגעים האלו כשהכל פתאום בהיר שאני מבינה איך זה לטובתי הגדולה. אם מילגם החארות לא היו מסרבים לי לבקשה לסיוע, עד היום כנראה לא הייתי יוצאת לעבוד. אני נלחמת מולם כדי לחזק את שרירי הבירוקרטיה והצדק, להלחם את המלחמה של מי שהייתי באותו הרגע שהגשתי את הבקשה מולם, ואחר כך? הלוואי שלא אצטרך אפילו לירוק לכיוון שלהם.

יש רגעים כאלו שמרגישים לי על הספקטרום המאני, ואני אומרת לעצמי שאנשים שקשה להם לווסת מפגשים עם אלוהים כבר מזמן היו לוקחים את זה למקום רע. אני שוב נזכרת באותו הטקסט שהזכרתי למעלה (עם ה'הופ'), שמה כתבתי על הגשרים הגמישים שלא נשברים במפגש עם הרוח. הכלי שלי גדול, יש לי מקום לזה, הגג שלי לא עף. אולי יש לי קשקשים כשהמח מתפצפץ ממחשבות חדשות, אולי כמעט גדלות לי קרניים, אבל זה הכל. הכל מרגיש אלוהי כעת. המבט מרגיש אחר. זוהר. מוכר. חד ומטושטש בו זמנית. הגוף שלי כואב כבר שבוע כי זה אינטנסיבי. אני מבינה שזה הרבה יותר מהיר ממני ואין לי שום דבר לעשות מלבד להתמסר לתנועה הטבעית של סוסי הרוח. בדקתי מליון תוכניות לתארים שניים ושלישיים ויצרתי קשר עם מליון מוסדות שעד עכשיו רודפים אחרי, ואז פתאום המכללה מודיעה על פיילוט חדשני למחזור שלנו, ומציעה הצעה שאף אחד לא יודע מה תהיה המשמעות שלה בעתיד, אבל היא מציעה אותה. מה הסיכוי? מה הסיכוי שגם התואר הראשון שלי וגם התואר השני שלי יהיו מסלולי פיילוט הזויים, חדשניים ואזוטריים, חד פעמיים, שלא היו ולא יהיו כמוהם עוד? זה מעניין, לא?

התואר הראשון שלי היה בסמינר הקיבוצים בתל אביב. נפתחה אחרי השנה שלנו עוד כיתה, אבל אז סגרו את המסלול. היינו חד פעמיים. בדיעבד אני מבינה שאפילו שהיה לי מאד קשה, לא הייתה תכנית מדויקת יותר עבורי. זו הייתה מתנה ענקית לחיים שלי. ועכשיו גם כן, הגשות למל"ג, ריצות לכנסת, בקשות שיכירו בנו. שלא תבינו לא נכון, זה לא שלמדתי איזה חרא אזוטרי שאלוהים יודע מי האבא ומי האמא שלו. האנתרופוסופיה בת יותר ממאה שנה (ויש בשמה חינוך ובנקים ובתי חולים וחקלאות ואדריכלות מיפן ועד מצרים), ובטיפול בעזרת בעלי חיים עסק אפילו פרויד. עם הזמן, אגב, אני מבינה שאמנם נכון שבא לי ברע לגדל חיה עכשיו וקל יותר עם חומרי יצירה, אבל אני חייבת להודות שאחרי שסיימתי ללמוד את התחום- אני מאמינה בו במאה אחוז. זהו אופן טיפול יוצא דופן באיכויות שלו, ומיוחד מכל השאר. (לא אומרת טוב יותר, אבל בהחלט מחזיק באיכויות ייחודיות לו). מה רציתי להגיד בעצם? זה לא בריא לחשוב שאתה מיוחד כל הזמן, אבל קרה כאן מהלך קיומי מעניין לכל הדעות (שבתוך הראש שלי. יש בתוך הראש שלי הרבה דעות). הדיבור הזה שמדברים לפעמים על אנשים שצריכים לחרוש את השביל שלהם כי הוא עוד לא קיים? כי לא חרשו שם לפניהם? ככה זה מרגיש, עם המסלולים האלו שנפתחים ונסגרים וצריכים לעבור במבוך המסועף של המערכת כדי לזרוח ולקבל הכרה בסוף.

(ולגבי האמירה שבא לי ברע לגדל חיה עכשיו- זה נושא ממש אחר לגמרי ויש בו מלא מלא עומקים ומורכבויות שלא אפתח עכשיו, אבל רציתי לציין. זה קשור בהחלט לאהבה שלי לחיות ומה הן בשבילי, וגם למשמעות של לטפל בעזרת החיה של עצמך. יש מחקרים שכלבים טיפוליים חיים פחות שנים, אבל זה באמת המיעוט של המיעוט במשמעות של הדבר הזה. מחשבות לגבי דוקטורט, אגב, עדיין יש לי. פעם רציתי לעשות דוקטורט על התגשמויות של קארמה במשחקי קלפים. היום אני כבר לא מתבדחת על זה וחשבתי לחקור את השפעתו של טיפול בעזרת בעלי חיים על אוטיסטים (ובדגש על אוטיסטיות). אני חושבת שזה יכול להיות מחקר מעניין שיתרום הרבה לתחום. זהו. זה היה סוגריים בתוך סוגריים וזו אחת הפסקאות המסורבלות והרנדומליות שכתבתי בחיי).

טוב. בינתיים אני משתדלת לנשום ולעשות הרבה מדיטציה ולבכות. אני נעזרת לצערי בלא מעט כדורי הרגעה ואתמול גם לקחתי אדוויל. בדרך כלל אני ממש נמנעת מתרופות אבל כדאי מאד שאני אצליח לנשום ולישון. עוד מעט המטוטלת תעבור את הפיק וזה ירגיש פחות מהיר, פחות חזק, וגם דברים בגשמי יתבהרו מבחינת המכללה והפיילוט ההזוי שהם המציאו, ונראה אם אני מביאה הביתה פופים וכמה חיות ותולה שלט של קליניקה, או ממשיכה לעבוד במשק-בית ולצייר ולחלום על נהיגה ובודיבילדינג. מה זה אומר, אגב, אם אנשים מבחוץ כבר אמרו לי פעמיים שנראה שכבר החלטתי, ואני מבפנים מרגישה הכי מתלבטת בעולם? מניחה להכל בינתיים וכשנגיע לגשר נתטלטל עימו.

"הריני משליך אליך" וכל זה 3> 

וגם זה, באיזשהו שילוב מוזר-

נ.ב- מסתבר שאת הטקסט עם ה'הופ' כתבתי לקראת סיום התואר הראשון. גם כן סנכרון מעניין

עריכה של היום למחרת, כי זה לא יתכן לפרסם כאן פוסט כל יום, וזה לא עומד בקצב של מחשבותיי-

אני שמה לב שהתחושות שעולות בי כשאני חושבת על לפתוח עסק, הן תחושות דומות מאד לאלו שעולות בי כשאני מתחבטת בנושא ההורות.

אותם הפחדים שזה יכבול אותי ויכלה לי את החופש, ועם זאת גם אותה התחושה שהידיעה כבר קיימת בי, שאעשה את זה טוב, שאהנה מזה וכו'. חשבתי לעצמי שבזוגיות קל לי מאד להתמסר, והיה לי הרבה פעמים קשה להבין את אלו שזה קשה להם. בזוגיות אני הכי דיסני היום, מונו פור אבר עד הקבר. אמנם לא תמיד הייתי, ושוטטתי במחוזות אחרים (והיה לי רע), אבל עכשיו אני שם. חשבתי לעצמי שאני יכולה להתבונן על המסע שעשיתי בנושא הזוגיות וללמוד מזה משהו גם לגבי הולדת תינוקות מסוג אדם, עסק או יצירה. אני רוצה להזכיר לעצמי שאין כאן נכון או לא נכון, רק להרגיש בגוף מה נעים ואיפה אפשר להתרווח, ומה מכווץ והנשימה נעתקת והשינה מתקשה לבוא.

בפרק הבא: אנשים שאוכלים את החרא של עצמם בשם הרוחניות

(נכתב אתמול, מפרסמת היום)

אתמול בלילה בכיתי והבנתי שהפוסט שכתבתי כאן אתמול הוא רק התחלה של איזו תנועה גדולה בתוכי. דברים שאתמול רק בצבצו היום כבר זקפו ראשם. שאלות של שנים, שאלות של חיים שמכות בי פתאום ומבקשות להפתר אחת ולהתמיד.

ישבתי לא מזמן עם בת דודה שלי. היא מכורה לשופינג ברמה קשה. לפעמים היא מרוויחה 60 אלף בחודש ועדיין נכנסת למינוסים. בהיסוס וצניעות שאלתי אותה "תגידי, וזה לא בא לפצות על משהו?" אמרה לי "לא, זה רק פאן". אמרה לי שאוהבת הכל יוקרתי, שאוהבת "שואו" ו"וואו". אמרתי לה שאני יכולה להבין אותה. שגם אני מושפעת עמוקות מאסתטיקה נגיד, ובעניין היוקרה גם את זה מכירה בתוכי. אצלי אמנם זה לא מתבטא ברכב אאודי ודירה במגדלי יו ולק ג'ל, אבל אני כן מרגישה את זה בעניין היוקרה האקדמית שהזכרתי כאן אתמול. היא אמרה לי "כן, כמו אחותי" ולרגע לא יכולתי להמנע מהמחשבה על כך שהאחות הפחות יפה היא זו שנמשכה להוכיח את עצמה בשדה האקדמי. ובעצם מי אני כדי לקבוע שעשתה זאת כדי להוכיח את עצמה? אבל בואו נניח רגע שכן.

גם אני, לפחות בחוויית הילדות שלי, הייתי האחות הפחות יפה ומוצלחת. אחותי הייתה מאד יפה, עם בטחון עצמי גבוה, עם שיער חלק ובהיר ואף סולד. אחי היה מחונן, הוא היה הבן האהוב, טוב הלב, בכיתה י' כבר למד מתמטיקה בבר אילן ואף פעם לא עשה צרות. בת הדודה תמיד הייתה רזה ממני, והשניה נחמדה ממני, והשלישית- לצערי כמו במחזה 'חפץ' הייתי גדולה ממנה ולפעמים שיחקתי משחק שאני גם יותר מוצלחת, אולי כדי לפרוק את רגשי הנחיתות. היינו חברות טובות אבל. היום היא סופר מגניבה בעיני, פיזיקאית ונהגת מירוצים.

אני מזכירה ככה בחטף את הילדים שגדלתי ביניהם, נזכרת למי השוויתי את עצמי, שואלת את עצמי למה בכלל מגיל כל כך צעיר הייתי עסוקה בהשוואות כל כך קשות... למה כשאני ובת דודה שלי נשקלנו, ואני שקלתי 24 והיא 20, כבר הרגשתי לא בסדר עם עצמי והתבוננתי על הירכיים שלי בשנאה? למה תמיד הרגשתי קטנה כל כך? טיפשה כל כך? למה תמיד הסתובבתי עם כזו עננה ענקית של בושה סביבי?

אחר כך קרו המון שינויים. אחותי הגדולה עברה משבר עמוק שהתבטא גם בחיצוניות. אחי הגדול חזר בתשובה ואכזב את אבי, שהיו לו ציפיות רבות ממנו. אנשים הלכו לחפש את עצמם, להוכיח את עצמם, למצוא עוגנים, למצוא מעטה, איזו מסכה שיוכלו להביט בה במראה ולהרגיש שהם שווים משהו, שהם מסוגלים להסתכל על עצמם. לא יודעת. זה נשמע מאד פסימי פתאום, ואני מודעת שהתמונה הכללית רחבה יותר, אבל אני מרגישה שהרבה ממה שאנשים קוראים לו "הגשמה" הוא בעצם לא יותר מ"צורך בהכרה". צורך שיכירו בהם, שיכירו בזה שהם שווים משהו, שהם לא כלומניקים.

במובן הזה יש אומץ גדול בלהיות כלומניק, וזה מתחיל להתקרב לשורש העניין שכל כך מבלבל אותי כבר שנים, ובעיקר ביומיים האחרונים. לא הרבה אנשים מרגישים בנוח להיות כלומניקים. יש את השאלה הקבועה הזו שאנשים אוהבים לשאול- "אז מה את עושה בחיים?", וכמה שזה גס לענות עליה "כלום!". השאלה הזו תמיד בלבלה אותי לגמרי, ואפילו כשכן עשיתי דברים (תמיד עשיתי משהו, אפילו אם "קטן") הייתי מגמגמת מול השאלה הזו, שוכחת לגמרי פתאום מה אני עושה, ונשארת ללא תשובה.

ממש קשה לי להתחבר לחוויית החיים הזו. מה אני עושה בחיים? וואלה לא יודעת! קמה בבוקר, אוכלת קורנפלקס, מהרהרת, עניינים של פה ושם... מאיפה אני יודעת מה אני עושה בחיים? סתם, חיה. עושה. לא עושה. למי אכפת? אז זהו. שלרב האנשים אכפת וזה ממש מבלבל אותי באופן עמוק כי אני מרגישה שאני שוכחת לגמרי את עצמי בסיפור הזה. אני כל כך מתרחקת מהאמת של עצמי וכבר אין לי שום מושג ממה באמת אכפת לי, מה באמת רצונות הלב שלי...

נניח בתחום האמנות כל פעם מחדש אני מרגישה פספוס גדול. מדי פעם עולה בי התחושה הזו, הרצון להציג, לעשות תערוכה.. ואז אני אומרת לעצמי רגע- אם לא הייתי יודעת שיש כזה דבר תערוכה, הייתי חושבת על זה בכלל? ורגע, אם אין לי דחף ממשי ליצור ביום יום, אז למה כל הרגשות אשמה האלו על זה שאני לא יוצרת?

חפרתי ביומיים האחרונים על אינסוף תוכניות לימודים, על תארים שניים ושלישיים ותיזות ואיך הופכים לפרופסור וכל מני שטויות. מה שהדליק אותי עוד יותר היה מייל שקיבלתי מראש החוג שלנו במכללה, שמה היא בעצמה העלתה בפניי את האופציה כי עלי אולי לשקול את הכיוון של להפוך למרצה באקדמיה. זה הפתיע אותי, כי שוב, אני מרגישה ממש כלומניקית, והיא אישה סופר חכמה שאני סופר מעריכה, ולא כל כך הבנתי מאיפה זה בא לי. אבל זה הדליק. אז בדקתי.

בכל מקרה לא על זה ממש רציתי לכתוב, כאילו, גם על זה, אבל כאמור אני מבולבלת אז הכל יוצא כמו דייסה לא טעימה ולא מעורבבת מספיק. הדבר שבמיוחד רציתי לכתוב עליו הוא זה שעלה בי הבוקר, אחרי התפרקות הבכי של אתמול בערב. אתמול בערב בכיתי לאהובי ושאלתי אם אכפת לו מה אנשים חושבים, אחרי שחלקתי שלפעמים זה כן מביך אותי ועושה לי תחושות קשות לדעת שיש בי כל כך המון ובסוף אני מנקה בתים, וזה כן מרגיש לפעמים מפוספס, ושהפער ענק מדי בין הפוטנציאל לבין היישום שלו (זה מאפיין אוטיסטי, אגב, הפער הזה).

הוא אמר שממש לא אכפת לו מזה והאמנתי לו וזה הרגיע. אני יודעת שהוא באמת מיוחד בקטע הזה, וצורת החשיבה שלו ממש לא מאפיינת את הנורמה. לפחות מולו אני יכולה לנשום לרווחה ולא לחוש בושה או שישפוט אותי או חלילה יעזוב אותי על השטויות האלו (אבל עדיין, נתתי לו את הדוגמא של פרוות גופי, ועובדה שאפילו אם לפרווה הזו אין שום משמעות, עדיין אנשים *כולל הוא* נגעלים ממנה ועושים לי פרצופים, אז איך אפשר שלא יהיה אכפת מדעות של אחרים?)

ואז הבוקר מה שהכה בי והרגיש כמו עומק העניין הוא שיש בי המון המון בושה על התהומות הנפשיות שעברתי. על פניו לא באמת, כי הנה, אני כותבת על זה בבלוג, ואני מספרת לאנשים פה ושם במרחבים בטוחים, אבל עדיין- אני חיה ממש בארון בחיי היום יום שלי, ויש לי פחד מטורף בעיקר בהקשר של מקצוע טיפולי "שיגלו אותי", שיגלו שאני חולה ואיך חולה יכולה לרפא. כתבתי גם על זה קצת בפוסט הקודם, וזה לא כזה מיוחד ויש המון שסובלים מ"תסמונת המתחזה" אבל זה לא רק זה. אוף. לא יודעת. פתאום זה חמק ממני. לרגע אחד יכולתי להתחבר בחוט ישיר ובהיר אל רגשות אשמה שקיימים בי על דברים שללא ספק אינני אשמה בהם, ועכשיו זה כבר איננו ואני לא יכולה לתפוס את זה. אני רוצה להזכיר לעצמי: אני בטוח לא אשמה בגנטיקה שלי, אני בטוח לא אשמה בריבים של ההורים שלי, אני בטוח לא אשמה ברגישות שלי, אני בטוח לא אשמה בזה שמצאתי מפלט בסמים. אני בטוח לא אשמה בכל הפעמים ששכבתי בלי רצון כי האמנתי שאני במילא כלום, שאם מישהו רוצה לשכב איתי זו ההוכחה היחידה שאולי אני שווה משהו, שאני יפה קצת, גדולה קצת, מגניבה או מיוחדת...

בסדר, זה היה מזמן. היום אני כבר יודעת עלי הרבה דברים טובים. אני יודעת שהגוף שלי אלוהי אפילו שיש בו כמה דברים שלא מסתדרים בול על אידיאל היופי המערבי, אני יודעת שהפנים שלי גם חביבות. אני שונאת את הפרופיל שלי אבל לפעמים בפרונט נראית לי יפה מאד. אני יודעת שאני מיוחדת מאד, שיש לי חשיבה לא רגילה, שאני לא גאון אבל גם לא טיפשה, שיש לי המון סקרנות וענווה, שיש לי לב טוב, שאפילו שאני מפחדת ממליון דברים אני עדיין אמיצה...

ועדיין, אני מרגישה את זה עלי (וגם על אחותי, ועל שתי בנות הדודות, וכל מני אנשים)- לפעמים אנשים נושאים בתוכם איזה בושה, איזו חוסר השלמה עמוקה עם עצמם או ממש שנאה כלפי עצמם, והם פשוט מרגישים צורך כל הזמן להוכיח, לקבל את האישור וההכרה האלו. בזמנו כתבתי כאן בבלוג לפני המון שנים שאני צריכה אישור בשביל החברה, לא בשביל עצמי- אישור לזה שמותר לי לשבת מתחת לעץ ולא לעשות כלום ולא לדבר עם אף אחד. בדיעבד אני יכולה לספר שהאישור הזה הוא קצבת הנכות שהוצאתי בסוף, והאבחון באוטיזם. הם האישור הרשמי על זה שמותר לי לחיות את חיי כחייזר ולעשות מה שבא לי שזה בעיקר לא לעשות כלום.

ועכשיו מה? אחרי שהוצאתי את האישור הזה, אני כל הזמן מרגישה שאני צריכה גם את האישור הנגדי לו, אישור שמעיד שאני ממש טובה, שאני מצוינת. שאני יכולה לעשות הכל מצוין וכמו כולם ויותר... ואני מרגישה שכל המשחק הזה הוא כל כך מעייף. אני שואלת את עצמי למה הרבה אנשים בסביבה הקרובה שלי עסוקים במשחק הזה. אולי זה קשור לזה שההורים היו עולים חדשים והתחילו כאן כשכבה מוחלשת, אולי זה קשור לזה שבאנו ממשפחות מלומדות שקידשו את היוקרה הזו, שכולם היו רופאים ולכולם היה תמיד אכפת מה יגידו השכנים... אני באמת לא יודעת איפה שוכן השורש של הסיפור הזה. אולי גם אין שורש אחד אלא מלא שלוחות קטנות, והנה, עובדה ששנאתי את עצמי עוד הרבה לפני "שהיה לי על מה". כלומר, גם עכשיו אין לי על מה, אבל היו לי רגשי נחיתות ממש מגיל צעיר, עוד הרבה לפני שצברתי "סיפור" וצלקות ודברים שאולי בחברה נהוג להתבייש בהם.

השתעשעתי במחשבה איך זה יהיה אולי להפסיק ללמוד את כל התחומים ההיפיים והאזוטריים האלו וללמוד נגיד משהו רציני, נגיד כבר ללכת על פסיכולוגיה קלינית ולעשות דוקטורט וסוף סוף להרים מחקרים ראויים על נשים אוטיסטיות בתפקוד גבוה וכל מני דברים אחרים חשובים. זו הייתה מחשבה נחמדה ויכולתי לראות את עצמי בנעליים האלו, אבל גם יכולתי לראות את עצמי באלף מקומות אחרים. זה אחד הקשיים, אגב, הפיזור הזה שלי, והתחושה הזו של "jack of all trades, master of none".

חשבתי שעם הוסת תגיע תובנה ואולי היא עוד תגיע, ואולי היא כבר הגיעה, ובינתיים אני אומרת לעצמי לנוח ממש טוב לפני שעושה החלטות.

אני מאחלת לעצמי הרבה שקט ונחת, ובהירות לגבי מהם מטרותיי בחיים האלו. בימים האחרונים אני ממש מתקשה לישון בלילה בגלל כל המחשבות. מקווה להקלה בקרוב.