אז חזרתי היום מיום דיי עמוס כאשר ברגע שנכנסתי הבית אמא שלי אמרה לי לשים טריינינג וסניקרס כי אנחנו הולכות להליכה.. ואחרי מאמצים להתחמק לא הצלחתי אז יצאנו.
משום מה ידעתי שאנחנו נדבר על דברים שאני לא רוצה לדבר עליהם.
השיחה התחילה בקלילות..ברצון לשכנע את אמא שלי ללכת סוף סוף לאורטופד לבדוק את הגב (אחרי שמבלים הרבה עם רופא לומדים דברים)
ואז התחיל הקטע. לא הסתכלתי עליה כל השיחה הזאת. ואגרפתי את הידיים שלי כל כך חזק מצד אחד על הפלאפון ומצד שני על בקבוק המים שהידיים שלי עדיין כואבות.
היא התחילה לדבר שוב על מה שהפסיכיאטרית שלה מזה כמה חודשים אומרת לה: "את חייבת לספר לבת שלך על העבר שלך.."
והיא התחילה לספר על זה שהיא ושמעון החליטו לא לספר לי "מחשש שזה יפחיד אותי.."
רק דברים כאלה מעלים לי את הדופק.
היא התחילה לספר לי שוב על עניין הדיכאון שלה.. משו כללי על העבר שלא הצלחתי להבין ממנו הרבה.. אבל כמה משפטים לי בולטים לי מכל דבר.
"אני לא מבינה איך אבי סבל את כל מה שהיה בעבר.."
"אבי מת." אמרתי. הוא לא שרד את מה שהיה בעבר..
אז מה זה אומר על אמא שלי?
עוד כמה היא תסבול ..מה שזה לא היה ..אם אח שלה לא שרד את זה.
כן. עוד פרט שגיליתי לאחרונה.
בתמימותי חשבתי שאבי באמת נפל ממדרון תלול בזמן שטייל...
לא שהוא. התאבד.
ואז היא חזרה לעניין שהיא מרגישה לא מוערכת. ולא רק ממני, מאחיות הנוטשות שלה גם. אבל גם ממני - בעיקר ממני.. כי אני מזכירה את זה.
לכן אני כל כך לא רוצה להיות בבית. תופסת כל הזדמנותיות (שלא קיימות בד"כ חוץ מימי שני ורביעי) לחזור כמה שיותר מאוחר הביתה.
ורק כדי שאני לא אתנפץ.
אני מאוד לחוצה לאחרונה.
אני על הגבול של היכולת הנפשית שלי.
אני מתוסכלת מידי.
בהליכות הביתה אני מנסה לבכות רק כדי להוציא את התסכול החוצה. אני לא מצליחה. וזה הורג אותי מבפנים.
לא לדבר שתחושת הלחץ בחזה שלי התחילה שוב. משהו שלוחץ לי על החזה ועל הצלעות ומונע ממני לנשום כמו שצריך.
כמו חזייה הדוקה מידי. אבל לאורך כל הבית חזה שלי.
אני נאלצת לנשום דרך הפה ובבת אחת כי זה לא מספיק לי דרך האף.
מרגישה שהלב שלי דופק חזק מידי. אבל הדופק והל"ד שלי תקינים. יש לי דרך לבדוק אחרי הכל...
וזה לא בגלל אמא שלי.
זה משו שונה.
היומולדת הקרב נראה יותר מדכא מתמיד.
אני רוצה לבכות כבר. כמו באוטו של עדי.
אבל זה לא יוצא יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
