סתם מחשבות שעברו עליי בזמן האחרון.
וואוו... 5 דקות של שקט. השיחה הכי קרה שהייתה בינינו נראה לי
מעולם לא קלטתי באמת את המצב הכלכלי הגרוע של אמא ושלי כאשר היא ביקשה ממני שאני אלווה לה 2000 שקל מהחשבון שלי.
אמא שלי מעולם לא הייתה מבקשת את זה ממני.
הגבול שחשבתי שיהיה זה כאשר היא ביקשה ממני לדבר עם המשקית ת"ש ולבקש עזרה מהצבא. כשהתגייסתי היא ביקשה ממני במפורש לא לעשות את זה.
מאז הבקשה /תחינה הזאתי התחלתי לחשוב על דברים מטומטים שיעזרו לאמא שלי כלכלית
דברים שאף פעם לא יקרו כי אין דרך שיעשו.
אני חושבת על זה שאומר לאמא שלי לקנות ממש קצת אוכל שיספיק לארוחת צהוריים לאמא וערב קל לשתינו. "אני יכולה לאכול בחדר אוכל" אני אומר לה.
1. אמא שלי אף פעם לא תעשה דבר כזה
2. בזמן ההפסקה המוגבל שלי (חצי שעה) אני יכולה רק ללכת לחדר אוכל לאכול ביס ואז להיאלץ לחזור כי החדר אוכל רחוק. למרות שאין לי בעיה להוריד מכבודי ולבקש הפסקה ארוכה יותר כדי שאוכל ללכת לחדר אוכל.
אין לי בעיה באוכל שמה. אני יכולה לאכול וזה יחסוך כסף
חשבתי על למצוא עבודה. אבל כמובן גם עם זה יש לי בעיות
אני נמצאת בבסיס ליד קריית שמונה. אין שום משמרת שתתחיל לפני שאני אגיע לשם אלא אם כן הוא נגמר ב1-2 בלילה.
חשבתי על לעבור בסיס לקרוב לבית.. אבל דרך טופס העברה. עד שמשו יעשה עם זה אני כבר אשתחרר.. ודרך שמעון - הוא לעולם לא יעביר אותי מסיבה כזו ורק לבסיס טוב.
הגעתי גם למצב של הרעבה עד שאני אחזור הביתה אבל זה חסר טעם כי אמא תקנה אוכל בכל מקרה.
גם התחלתי להסתכל מהצדדים על דברים שאין לי.
איך אנשים טסים לחו"ל בלי לחשוב על חוב שיהיה אחרי זה, אפילו כמה פעמים בשנה, אפילו בהחלטה של דקה.
שיש רישיון... ומכונית אפילו... של ההורים או לא.
בלי דאגות ומחשבות מטומטמות כמו שלי בכלל.
ומדברים על אמא במובן אחר.
באמת תודה שהיא פשוט הסכימה להעביר את הדברים שלי על המתח בינינו כל כך בחזותיות מול מתן.
באמת תודה. לפחות מישו מבין למה אני לא יכולה להיות בבית.
למה אני מאוכזבת כשאני צריכה לעזוב את הלהקה. במיוחד כשהיא מסיימת מוקדם מהרגיל.
למה אני לא יכולה לסבול יותר את מצבי הרוח המשתנים שלה.
אפשר לדבר על זה.
אבל באמת תודה שהיא הראתה את זה מול חברים שלי. השפילה אותי והתייחסה אליי כמו מטומטמת.
אנחנו נוסעים למשפחה בפתח תקווה לסופ"ש.
האמת עד כמה שאני אוהבת אותם ואת התינוק החמוד שלהם.
אני רוצה להיות בבית.
לחשוב על זה שמכיוון שאני נוסעת בסופ"ש הזה אני לא אראה את החברים שלי 3 שבועות כי שבוע הבא אני סוגרת שבת ורק שבוע אחרי זה אני אראה את כולם.
אבל זה ישמח את אמא שלי.
היא מתה על העובי הקטן הזה.
זה לא שאני רק רוצה לבכות בכללי. כי אני לא מצליחה
הספציפיות היא שאני לא יכולה לבכות לבד. אני שונאת לבכות מול אנשים (במיוחד בן אדם ספציפי).
אני לא אוהבת להכפות את הדיכאון שלי על אנשים.
אני מעדיפה לבכות לבד.
רק שאני לא מצליחה.
סורי על החפירה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
