מבלי להתבכיין אני אומר ממה נמאס לי
-
-
נמאס לי מהרגעים האלה שעם מחשבה שחלפה לרגע בראש אני מתחילה להרגיש את דפיקות הלב שלי, מרגישה את הלחץ דם עולה (למרות שהוא תמיד נשאר תקין)
ולוקח המון זמן עד שההרגשה הזאת עוברת, והכל בגלל טריגר של שנייה
ההרגשה הזאת הופכת אותי להיפרקטיבית, עצבנית לרוב ובעיקר גורמת לי לעשות דברים שלעולם לא חשבתי שאני אעשה.. שוב ושוב
נמאס לי מהאופטימיות שלי, שגוברת על הפסימיות שלי
נמאס לי להיות עייפה כל הזמן, וזה לא כי אני קמה מאוד (מאוד) מוקדם לבסיס כל יום, וזה לא רק פיזית
נמאס לי משינה, אני לא רוצה לישון, כי אני לא מצליחה לישון כמו שצריך ונמאס לי להתאמץ
נמאס לי לראות למה אנשים הופכים... איך הם מתרחקים..
נמאס לי מהנאמנות שלי
נמאס לי מזה שאין לי מוזה לאומנות
נמאס לי מזה שאני לא מצליחה להשתכר
נמאס לי לשמוע על אבא שלי כל הזמן
נמאס לי לחשוב על אבא שלי כל הזמן
נמאס לי מלהתעסק במשפט נגד אבא שלי כל הזמן
נמאס לי מלקרוא כל פעם מחדש את ההודעות שלו השמורות לי בפלאפון שאני לעולם לא אמחק
נמאס לי מלראות את אמא שלי מעשנת, עצבנית ומדוכאת
נמאס לי מזה שאני מתעצבנת על זה שהיא מתעצבנת עליי ואז אני גורמת לה לבכות
נמאס לי מהחוסר החלטיות שלי
נמאס לי מהפחד שלי
נמאס לי מלפנטז "מה היה קורא אם.."
C'est la vie!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
