לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

!Nitwit! Blubber! Oddment! and Tweak


For a Pessimist, I'm Pretty Optimistic

Avatarכינוי: 

בת: 34

תמונה



מצב רוח כרגע:



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2010    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   




הוסף מסר

3/2010

עוד מכתב אהבה מאבאלה.


וכן.. קצת באיחור, אבל קיבלתי עוד הודעה מיורם.

 

"הפקדתי לך 700 ש"ח.

אמא שלי ביקשה ליידע אותך שאת לוקחת את זה ממה שאין להם,

 אני לא עובד ואבא שלי בבית חולים סיעודי, וההוצאות עצומות, לכן גם האיחור"

 

הוא מוסר לי עכשיו הודעות מסבתא שלי?

דיי. אני כבר לא יודעת מה לחשוב על הכל. חוץ מזה שעצוב לי שאבא שלו (חולה פרקינסון) במוסד סיעודי, הוא היה נחמד אליי כשנפגשנו, למרות שהוא גמגם והיה קצת קשה להבין אותו, הוא שאל אותי באמת שאלות כדי להכיר אותי כנכדה שלו, ולא כדי שאני אחבב אותי כדי שאני אבטל את התביעה (ע"ע אמא של יורם)

אני מוצאת את עצמי מתבוננת בהודעה ורואה את מצב הרוח שלי, הירוד גם ככה, יורד עוד יותר.

שואלים אותי למה זה מציק לי? הוא לא קשור אליי יותר בלה בלה בלה, שוב מתעצבנים עליי שאני מדוכאת מזה.

אני באמת לא יודעת, זה מציק לי, מעציב אותי. נקודה.

למה אני לא מוחקת את ההודעות לפני קריאה? או עוד יותר - שומרת אותם בטלפון?

אני גם לא יודעת.

אולי הפסיכלוגים בינכם יוכלו לעזור לי לפענח את החלק התת מודע המזוכיסטי הזה שבי.

כי כל זה חידה בעיני.

 

אבל אני כן יודעת את זה, וזה ציטוט מהסדרה גוסיפ גירל למרבה האירוניה.

"I wanted you to know that...I'm not looking for you anymore

I thought maybe you wanted to know me

but now its me that doesnt want to know you

I'm done"

 

וזה נכון, אני לא בהכחשה או משו, אני באמת לא רוצה, הכרתי את מה שיצא לי להכיר וזה הספיק לי ביותר.

יש לי את דוד שלי שקורא לי עכשיו 'בת שלי', וזה גם נכון, כי הוא היה כזה מאז שנולדתי.

רק חבל שלקח לי 19 שנים של עצב כדי לגלות את זה.

עכשיו אני רק צריכה להפסיק להיות מדוכאת כל פעם מחדש כשהוא שולח לי הודעת אסמס.. לפחות עד השחרור, כי אז,שוב, "ירד לו עול מהכתפיים"

מי היה מאמין שכל החרא הזה התחיל בגלל השיר של לינדזי לוהן conffesion of a broken heart,ומכתב פרוייקט אומנות.


 

אני חושבת שהנפש שלי מנסה לומר לי משו,

כי הגוף שלי ממש מתפרק ומשאיר אותי מוטשת מכל כך הרבה בחינות.

הודות לעובדה שדקרתי את עצמי עם סקלפל עמוק (לא בכוונה בחלק זה) בזמן גילוף עץ, אז אני לוקחת אנטיביוטיקה כמניעה מאיזשהו חיידק שאני לא מסוגלת לזכור את שמו. וזאת לאחר שבועיים שלקחתי כבר אנטיביוטיקות שונות, אחד לדלקת בשתן ולאחר מזה לדלקת בשן בינה. ג'יז... -.-'

ומדברים על השן בינה, עברתי צילום פנורמי ואני כנראה צריכה לעבור שתי עקירות כירורגיות של שתי השיניי ביניים התחתונות (לא, לא אחת מהן, שתיהן!)

ובלי שום קשר שכבר כמה שבועות האנטיביוטיקה מתישה אותי, לפני כמה שבועות עשיתי בדיקת מחלת נשיקה, יצא grey zone מה שאמר אז או שאני בהתחלה של המחלה או בסוף.

אז אחרי שבועיים עשיתי שוב בדיקה, ועכשיו החומר של המחלה, שהיה אז 0.97.. עכדיו עלה ל1.01... וזה כנראה ימשיך לעלות... אז בואו נאמר שזה לא הסוף! -.-'

יופי, עוד סיבה להיות מותשת מבחינה פיזית.

 

ולמרות העובדה שאני על אנטיביוטיקה, ובתחילה של מחלת נשיקה

לא אכפת לי, אני שותה בסופ"ש הזה.

אני צריכה את זה. ממש.

נדאג לשאר הדברים אחרי זה.

נכתב על ידי , 23/3/2010 21:45   בקטגוריות אבאל'ה (לשעבר הוא), אלכוהול זה רק תירוץ, פסימי  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



11,315
הבלוג משוייך לקטגוריות: עבודה , 18 עד 21 , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לRuinosus אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Ruinosus ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)