טוב חשבתי לכתוב מכתב לבחורה מאוד מיוחדת שמעכשיו תחסר לי לעולם.
לעולם לא חשבתי עלייך באותה הסצנה כשאמרו לי על תאונה כלשהי בין אוטובוס 361 למשאית. חשבתי על חברים שלי שנסעו הבייתה.
ידעתי שקיבלת ביום רביעי ג' הכולל את יום חמישי, ואפילו דיברת איתי ביום רביעי (בפעם האחרונה) על איך זה שלא נעים לך מקרין, שתשאירי אותה לבד בבית מרקחת.
ואז,עם תחילת הסגירת שבת שלי, פתאום גיליתי שכן היית על האוטובוס, ליווית חברה להפנייה, למרות שהיית אמורה להיות בבית ולנוח, ואז משם לקחת את האוטובוס הביתה.
אמרו משו על זה שהפצועים בינוני/קשה הם אלה שמועברים לרמב"ם, ושאת שם.
עוד החזקתי את עצמי בידיים, אמרתי לעצמי, בסדר,יטפלו בה ויהיה בסדר.
ואפילו ראיתי בטלוויזיה שמספר ההרוגים לא עלה יותר מ5, וזה אומר שלא נוספו חדשים, שאת לא אחת מהחדשים.
אז הכנתי אוכל, הייתי חייבת לעשות משו, אפילו הרגעתי את יערה בטלפון, ששמעה שמועות על מה שקרה לה והתחילה להלחץ.
ואז גיליתי שבאמת את לא מההרוגים החדשים. את כבר היית מההתחלה מהישנים. וכל מה שיכולתי זה לבכות, ובין נשימה לנשימה לספר לשאר.
איך זה הגיוני???
כל מה שאני חושבת זה שהיית אמורה להיות בבית...
רק לפני שנייה ראיתי אותך, ואת צחקת והתנהגת מצנצנת כרגיל... מדברת עם שושקליי...
אחרי כמה זמן המחשבות עברו טיפונת לעובדה שכאב לי ממש הראש והעיניים מירוב הבכי.
עברו שעות ואני יושבת ובוכה או בוהה בקיר בבוטקה ליד השער, מידי פעם מגיע מישו, אחרי כמה זמן מגיע המפקד, לוקח כסאות לבית שלך והולך.
מרסלו בכלל היה צריך ללכת לחתונה. הוא אפילו התקלח בבסיס, לבש בגדים יפים וחיכה שיאספו אותו, ואז 40 דק לאחר שהלך הוא מתקשר אליי שאפתח לו את השער במהרה, מירוב שהיה כל כל לחוץ, הוא החליף את הבגדים שלו למדים בחוץ ולא הלך לשירותים כדי להחליף, ובדרך החוצה אומר לי שהוא לא יכול לומר לי כלום עכשיו, ויאמר כשזה יגמר.
הזמן עובר, ואני יושבת, לא מסוגלת לשתות, אולי כוס קפה כי חשבתי שזה יעזור לכאב עיניים, ולא מסוגלת לישון.
רק רואה את ויקה מעשנת וחושבת לעצמי, אולי אני אנסה אחת. רק הפעם. נראה אם זה באמת ירגיע אותי קצת.
תהיי גאה בי. איכשהו הצלחתי להחזיק את עצמי מלבקש ממנה סגריה.
מתישהו החלטתי להיכנס לחדר כדי שויקה ופאני יוכלו ללכת לישון, כי הן השגיחו עליי.. פשוט שכבתי על המיטה ושתי את האמ פי על ווליום חזק, כך שכל מה שיכנס לראש שלי זה המוזיקה, ולא תמונות רעות או זכרונות ממך. אולי נרדמתי לשעה, ואז קמתי ב6 בבוקר והתארגנתי על עצמי.
אחרי כמה זמן.. כל שאר המרפאה הגיעה, היה בכי.. אני ניסיתי לנתק את עצמי עם כל זה כי ברגע שקמתי הייתי מחוברת לאמ פי שלי... הווליום מעולם לא היה כל כך גבוה.
הייתה שיחה מטומטמת של המר"פ שלכאורה הייתה אמורה לעודד, אבל בעצם הייתה מלאה בקלישאות ומשפטים מטומטמים שלא באמת עוזרים.
חילקנו תפקידים ללוויה שלך, צריך להיות טקס מכובד, הכבוד האחרון בשבילך, לפי דברי המר"פ...
אני ועוד 9 בנות, ביניהן יערה, רעיה, רעות.. תשמחי לדעת שכולנו נלחמנו קשה שלא יהיו בנות מסנט ג'ין בתפקיד זה.. כי זה היה אמור להיות תפקיד רק שלהן (יענו שיהיה לנו יותר קל). תדעי שאני ויערה צעקנו עליהן. לא היינו מסוגלות לחשוב על מישו זר שמביא לך זר.
משם, הלכנו אלייך הביתה. מרסלו הביא לשם ציוד חד פעמי נראה לי. זה היה אני, יערה, קרין, רעיה, אתי, נטלי, אנה, דן, נרקיס ומיטל.
דבר ראשון שעשיתי זה לחפש את מור, חברה הכי טובה שלך, וגם ידידה שלי. דור, חבר שלך, בדיוק יצא לנשום אוויר בחוץ.
תדעי שמור התקשרה אליי למירס ביום חמישי, רצתי על ההליכון, זה היה בסביבות 5 וחצי אחרי הצהריים... מי שזה כנראה קרה.
היא שאלה אם יש לי את הפלאפון של אילונה, לא הבנתי למה היא צריכה.. אבל הבאתי לה. עכשיו אני מבינה. היא לא תפסה אותה בפלאפון כשהיא שמעה אז היא התקשרה אליה כי ידעה שהיא איתך.
אני חייבת לציין שהחדר שלך בדיוק כמו שחשבתי שהוא יראה, פשוט וחמוד - כמוך.עם בובות קטנות פה ושם, דברים שאת אוספת, תמונות עם חברות.
אחרי שהיינו שם כמה זמן וישבתי קצת עם מור, הלכנו לנחם את אמא שלך, אמרתי לדור שלום ואז חזרנו לבסיס. הנסיעה חזרה לבסיס הייתה יותר שקטה מהנסיעה אלייך הביתה.
משם נסעתי הביתה.
ועברו לי ביום הזה כמה מחשבות.
זכרונות טובים עלייך, בעיקר הריתוק 28 יום שלי ושלך ביחד. אני מרגישה שהריתוק הזה היה הדבר שהכי חיבר בינינו, למרות שהתחברנו מקודם.
אני נזכרתי איך תמיד הכנתי לך אוכל ואמרתי לך בצחוק "אינה, מה תעשי בלעדיי?". ועכשיו אני חושבת מה אני אעשה בלעדייך.
נזכרתי בתמונה שלנו מהתרגיל רפואה, איך קפאנו בהתחלה מקור כי דימה הטיפש לא סידר לנו חדרים, ואני חיבקתי אותך בחיבוקי הדוב שלי.
נזכרתי איך את אוהבת את הכדורי שוקולד שלי. ואיך כשהכנתי קופסה לאנה, כמתנת שחרור.. את אכלת 3 כדורים ברצף אחד אחרי השני לפני שעצרתי אותך. ואיך שלא יכולת לבוא למסיבת יומולדת שלי כי עשית עקירה באותו שבוע ועדיין לא הרגשת טוב, אבל הצלחתי לשמור לך כדור שוקולד אחד.
גילתי גם מאוחר יותר שאמרת ליערה שתאמרי לה את המתכון לכדורי שוקולד ולא אמרת בסוף. בוגדת.
אני חושבת להכין לשבוע הבא כדורי שוקולד למר"ג. במיוחד בשבילך. אולי אני אביא גם לבית
נזכרתי איך אהבת את הספגטי ברוטב עגבניות שאני מכינה, ואיך בכל יום ראשון חיכית לזה, ואם לא הבאתי ספגטי באותו יום היית עושה פרצוץ.
נזכרתי איך שכחתי בסוף להביא לך את המתכון למוסאקה שאת אוהבת כל כך. אני חושבת שאני ארשום את המתכון בכל מקרה ואבדוק אולי אני אמצא דרך להביא לך אותו בדרך כלשהי.
ביום ראשון ההלוויה שלך.ועכשיו השבוע הקשה של השבעה. אני לא מחכה לזה. אני עוברת עכשיו גלים של עיכול המצב.. שוב בכי היסטרי. הרגעות. ואז שכחה לזמן קצר. עד שאני מעכלת את זה שוב.
אני רק חושבת, עם מי אני אנצנץ? מי יצבוט לי את התחת או את הציצי כבדיחה? ממי אני אשמע "שושקליי קטני"? את מי אני אראה בבית מרקחת חוץ מקרין כל בוקר?
אינה את לא תאמיני עד כמה את חסרה לי וכמה אני רוצה לומר שלום כמו שצריך, כי ביום רביעי כשדיברתי איתך לאחרונה, לא יצא לי לומר שלום, פשוט רצתי לאוטובוס.
אני מקווה הנהג הבן זונה הזה ירקב בכלא ולא יקבל רק כמה שנים. אני מקווה שהוא כועס על עצמו ומתחרט עד שברון לב. עד התקף לב מצידי.
בינתיים, אני לא מתקרבת אפילו צעד לקו 361, אפילו אם הוא יביא אותי יותר מהר הביתה.
אני אוהבת אותך אינה, ואת תמיד תשארי בליבי, ביחד עם ההודעת אסמס ששלחת לי ליומולדת שלי.
"ירדנה יקירתי שיהיה לך המון המון מזל טוב, מאחלת לך את כל הטוב שבעולם, תמשיכי לנצנץ ושהשיאונס לא יצא ממך אפעם
מבטיחה חיבוק כשאחזור"
יהי זכרך ברוך אינה, אוהבת אותך
Where did I go wrong, I lost a friend
Somewhere along in the bitterness
And I would have stayed up with you all night
Had I known how to save a life
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
