היום נפרדנו ממך בצורה הרישמית, אפשר לומר שנפרדנו מה"קליפה" שלך. מכיוון שאני מאמינה שתהיי איתנו לנצח, מסתובבת בינינו ומצחקקת על השטויות שאנחנו עושים.
הרגשתי שהיית איתנו בלוויה. מכיוון שהרוח, שנשפה חזק לפני ואחרי, עמדה בשקט למשך כל אורך הטקס.
היה חם, וכל הזמן דחפו לי בקבוק מים מגעיל לפה, אפילו ימית איימה עליי מתישו בטקס שהיא תוציא אותי משם.
אני הייתי יחסית אדישה עד שראיתי את הארון בו היית לראשונה. אני הייתי בשוק. עוד חשבתי, לא הוא ריק... היא תהיה שם אחרי זה...
אבל שוב, מאוד הצחיק אותי הגודל של הארון.. את בטוח נכנסת רק לחצי ממנו...
לא לדבר על זה שאני בטוחה שהיית צוחקת עליי לכל אורך הטקס... הכריחו אותי לבוא עם הנעליי בקו"ם החצאיות הנוראיות האלה... כדי שתהיה אחידות בין הבנות שמחזיקות זרים.
בפעם האחרונה שנעלתי את הנעליים האלה הייתה כשהגעתי למרפאה.. והיחידים חוץ ממני קרין וחנן, שראו אותי, או השתחררו... או את, שלקחת איתך את הסוד לקבר.. חה.
היה קשה, קשה מאוד, לעמוד שם עם הזר, ולשמוע את כל הסובבים אותך בוכים ואת לא יכולה להצטרף אליהם, ברור שבכיתי, אבל נאלצתי להיות חזקה... מכיוון שהייתי ממחזיקות הדגל והייתי מאלה שקוראים דברים עלייך.
אני בטוחה שהיית בשוק כשראית שהיו שם כל כך הרבה אנשים. אבל אני יודעת שאני לא בשוק. אנשים רק רואים אותך ומתאהבים. רואים אותך ומחייכים. מתחברים.
מה שמסביר את העובדה שכל בן אדם שדיבר עלייך בטקס, לא שכח להזכיר את החיוך ואת הצחוק שלך, שהם כמובן חלק בלתי נלקח ממי שאת.
הכי התרגשתי מהדברים של מור. האחות שלך, חוץ מאחותך האמיתית כמובן. היא כל כך תיארה אותך טוב, כל כך תיארה את המצב בלעדייך....
יצא שאני הקראתי את רוב הדברים במה שאני וקרין כתבנו.. היה לה קשה, אני איכשהו הצלחתי להישאר חזקה בשביל שתינו
הינה מה שאמרנו, עכשיו הגירסה הזאת תשמחי לדעת, לא מצונזרת... המפקדים לא אהבו להזכיר שהחיילת המצטיינת שלהם נכנסה לריתוק חחחח
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
קרין: את אינה פגשנו כשהגענו יחד למרפאה בפעם הראשונה.
היינו מאוד ביישניות והיא הראשונה שאליה התחברנו, כבר אז הרגשנו שפגשנו מישהי מיוחדת שתמיד מחייכת ומאירה את החדר.
כמו שיערה אומרת – היא השמש הפרטית שלי
ירדן: אינה ואני הכי התחברנו בזמן הריתוק שלנו יחד, יצא לי להכיר אותה יותר מתמיד.
לא היה יום שבו לא צחקנו ביחד מהשטויות שעברנו באותו היום.
קרין: באחת השבתות של הריתוק, שסגרנו ביחד, אינה, ירדן, קסניה, מאשה ואני.
כל השבת שיחקנו רק טאקי, ולה אף פעם לא נמאס, למרות כל ההפסדים.
ירדן: אני נזכרת, איך תמיד יצא שאני הכנתי את האוכל לשתינו, ואני זוכרת שתמיד אמרתי לה "איך תסתדרי בלעדיי?". ועכשיו כל שאני חושבת זה - איך אסתדר בלעדיה?
קרין: חודש לפני שנכנסתי לבית מרקחת, כשאינה ואנה רצו שאכנס, זה עוד לא היה רשמי ובטוח. באחד הימים, מרסלו אמר לי שבאחד במרץ אני נכנסת לבית המרקחת. אנה ואני החלטנו להפתיע אותה ולא לספר לה, כשהיא גילתה היא החלה לשפוך עלינו מים ולצעוק "אמרתי לך! אמרתי לך!"
מאז שנכנסתי, אין יום שהתחיל והסתיים בלי חיוך וצחוקים.
ירדן: תמיד כשרציתי מקום לנשום, ידעתי שהמקום בשבילי הוא בית המרקחת, שם תמיד יהיו צחוקים או אנשים לחבק בעת צרה (גם אם הן לא רוצות).
במקרים בהם היה מוזיקה, היה פשוט כיף לשבת ולראות את אינה רוקדת בין ניפוק לניפוק.
קרין: אינוש יקירתנו, נקטפת, כפרח אסור, בטרם עת
ירדן: אומרים שאלוהים רוצה את הטובים לצידו, אין ספק שהוא לקח מאיתנו את ההכי טובה.
קרין: מקוות שנתן לך את המקום הכי טוב, מלאכית קטנה
אוהבות ומתגעגעות לעד, לעולם לא נשכח.
קרין וירדן.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
לאחר מכן, כשכולם סיימנו לדבר, התחלנו להניח את הזרים. אז באמת יצא לי לראות את איפה שהניחו אותך, כי עד אז הוסתרת על ידי כל המפקדים.
ואז ברגע שלקחו ממני את הזר, כבר לא הרגשתי שאני צריכה להחזיק את עצמי חזק שאני לא אבכה בהיסטריה באמצע הטקס, ברגע שלקחו ממני את הזר, הוסר ממני האחריות, והתחלתי לבכות באמת, סורי על זה, פשוט לא יכולתי לעצור את עצמי, החזקתי את עצמי יותר מידי זמן.
ותאמיני או לא, כשתירצה הקבנית שאנחנו כל כל אהבנו להקליד לה את המפגשים שלה (לא...-.-'), זה היה באמת טריגר שגרם לי לבכות חזק.
לאחר שהטקס נגמר.. נשארתי שם כי רציתי להניח אבן.. שתדעי ששמתי שתיים מכיוון שאמא שלי ביקשה לשים אבן בשמה גם, היא ממש אהבה אותך, למרות כשחושבים על זה- מי לא?
לאחר כמה דקות שישבנו בצל בצד.. וניסו לדחוף לנו עוד מים לפה.. חזרנו אילונה, דניאל ואני לקבר שלך, היה נחמד במובן מסויים לעמוד ליד הבנות איתן בילית את היום האחרון שלך.
היה לי ממש טוב לדעת, שביום הזה סוף סוף הלכת לים, אפילו דניאל אמרה לי שדיברת עליי כשעברתן ליד הבית שלי בדרך לים, איך את מקנאה בי שאני גרה כל כך קרוב לשם.
אני זוכרת איך באת אליי לחגיגה של יום שישי ה13 אצלי בבית, ותכננו ללכת יום אחרי זה לים, אבל היה קר מידי ובסוף לא הלכנו. רציתי שתבואי אליי מתישו לסופ"ש שנעשה חוויה מתקנת, במיוחד כי לא יכלת לבוא למסיבת יומולדת שלי כי לא הרגשת טוב.
מהיום האחרון..בים..
ועכשיו כל מה שנותר זה הכאב, הגעגוע, והזכרונות עלייך.
לא הלכתי אלייך הביתה היום לאחר ההלוויה, אני מצטערת, אבל לא הרגשתי עוד מספיק חזקה בשביל זה, סיימתי את המצבר שלי...
חשבתי שאם אני באה לשם עידוד וחיזוק, אני צריכה להיות חזקה בעצמי ולהראות ככה... לא לדבר על זה שגם כל רגע יכולתי להתעלף מעייפות כי לא ישנתי איזה 24 שעות או יותר...
אבל אל דאגה.. .אני הולכת מחר, אני אהיה שם כל היום... אני חוששת שביום שלישי אני לא אהיה, זה היומולדת של אמא שלי, אני בטוחה שאת מבינה.
אבל לאחר החג אני בטוח באה ביום חמישי, בשעה כזאת או אחרת..לא אכפת.. העיקר שיהיה לי הסעה למקום שממנו אני לא אצטרך להתקיים רק על 361.
לאחר מכן אמור להיות הסיום שבעה.. ה.. גילוי מצבה? אז אני מניחה שאז אני כבר אביא לך לקבר את המתכון של המוסאקה.. אחרי הכל הבטחתי שיהיה לך אותו..
ואני מתכננת מתישו לעשות מפגש אולי בין הבנות ולהכין כדורי שוקולד.
ולסיום, לשיר לך שיר שסבתא שלי שרה לי, ואני שרתי לה בסוף, ועכשיו אני אשיר לך. כי אין משו יותר נכון עלייך - שמש פרטית של העולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
