והחיים ממשיכים. לא משתפרים במיוחד מסתבר.
חוץ מהעובדה עכשיו שאני "טיפלה" סובלת מכאבים אחרי שעברתי עקירה כירורגית של השן בינה... אאוץ. טוב אז יש לי גימלים לכל השבוע אבל זה לא עוזר כל כך.
אני עדיין חושבת על אינה. ביום ראשון יש את האזכרה של ה-30. כשרואים אשקרא את הקבר. וואו. כבר ה-30? קשה להאמין שעבר כל כך מהר הזמן.
ביום חמישי הייתה לי התפרקות די רצינית. ראיתי פרק של מרפאה פרטית, פרק הסוף עונה.
והצוות שם חיכה בציפייה לראות מה התוצאות של אחד מהחברים שלהם. ואיך פתאום כל אחד נזכר בזיכרון קטן שלו.
ואיך שכולם מגלים. זה שבר אותי. לא יכולתי, פשוט היו לי פלאשבקים לכל אורך הפרק, לא לדבר על העובדה שקטנה שהדמות נפגעה בתאונת דרכים.
אני ראיתי עם אמא את הפרק, אז לא היה לי כל כך ברירה לראות אותו עד הסוף, כשהדמות שם מתה, אני פשוט הלכתי לשירותים "לקחת עוד נייר טואלט" ופשוט התפרקתי. החזקתי את עצמי ממש חזק כדי לא לשמיע קול שיבהיל את אמא שלי והיא תראה אותי ככה.
ביום שישי הלכתי לדאנס בר. יצא לי לשתות.. הרבה... ולרקוד ולפרוק את עצמי. יצא לי איזה דמעה או שתיים במהלך הריקודים אבל אף אחד לא שם לב. אחרי זה הרגשתי טיפה יותר.. או שזה היה האלכוהול? לא ברור.
קיבלתי אבל טיפה מסקנה מאותו יום להיזהר לא להכינס לשיחות מעמיקות מידי. אבל לא חושבת שאני מצליחה לסגור לעצמי את הפה כשאני שיכורה, ויש אנשים שנראה לי כבר מנצלים את זה, ושואלים אותי שאלות דווקא אז. אם היו שואלים אותי את אותה שאלה כשהייתי פיכחת איך הייית עונה? אין לי מושג.
ועל כל הצרות, אתמול כשהגעתי הביתה מהעקירה, אמא שלי אומרת שהיא יוצאת מוקדם. ואמרתי לה לא, כי באמת אני בסדר אני פשוט אלך לישון. אבל היא התעקשה
ועכשיו מסתבר שהיא פשוט פוטרה מהעבודה.
למה? אין לה מושג. ומסתבר היום שהם תכננו את זה מזמן, כי אמא נאצלה ללכת לשם היום כדי להסביר למחליפה שלה איך לעבוד.
למה? פשוט למה? המצב השתפר, אמא חזרה מוטשת אבל היה לה טוב. ואז מסתבר שהכל בגלל המישה העו"ד מתלמד הבן זונה הזה הכל השתנה.
ועכשיו אני שוב מנסה לחשוב איך לעזאזל אני הולכת לעזור? קודם למצוא עבודה נורמלית שתקבל אותי, אבל בשעות שאליהם אני אוכל ללכת ישר מהבסיס בלי לצאת ממנו באיזה 12. צריך מינימום 2. לבקש תשמ"ש. שוב. חה. לא יעזור. מזה יוסיף? 100 שקל כמו מקודם? וקודם כל אמא צריכה ללכת לכל מיני מקומות כדי להסדיר את כל הטפסים מחדש. עד שכל זה יסתדר אני כבר עוד שנייה אתשחרר. אז מה הטעם? פאק.
פאק.פאק.פאק.. מה לעזאזל אני עושה????? וגם העיניין עם העבודה.. זה רק ידכא את אמא שלי עוד יותר. היא גם ככה מרגישה כישלון, כל הזמן שואלת אם אני מאוכזבת ממנה. והרעיו שאני אתחיל עבוד עכשיו יגרום לה להיות מאוכזבת בעצמה עוד יותר. נכון אני מבוגרת מספיק עכשיו לעבוד בלי שום קשר. אבל היא לא תראה את זה ככה. אני יודעת, היא כבר אמרה לי את זה בפעם הקודמת ,כשכבר השאלתי לה פעם שנייה 2000 שקל..
וכאילו על כל הצרות ועל כל מה שבראש שלי..אני עוד חושבת מה אני מרגישה בכל העיניין הזה. זה לא שאני מרגישה כלום. אני לא יודעת מה להרגיש. שמחה? אולי.הגיוני במובן מסויים... אבל עצובה גם.. אין לי מושג. פאק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
