אני בטוחה שלכל אחד מאיתנו היה את השלב הזה בחיים, כילדים או מבוגרים יותר, שחשבנו על מוות.
בהתחלה כל אחדחושב על המוות של עצמו. ואיכשהו, עם התפתחות החיים אתה 'נתקל' בארועים משני חיים ונקודות מבט על החיים.
למשל, אצלי, הארועים האלה התחילו כבר בחטיבה כשדוד שלי נהרג, אחרי היה הלוויה של סבתא שלי. והארוע האחרון - ההלוויה של אחת החברות הטובות שלי מהצבא, אינה, לפני כמעט שנה וחצי.
עכשיו אחרי ההקדמה המוזרה להחריד הזאתי, אני אספר מה קרה. וסליחה אם יהיה קצת צנזור.
אחת החברות הכי טובות של, שחשובות לי מעבר למה שאפשר להגדיר בכתב, כבר הרבה זמן סובלת מתסמינים מסוימים, ורק לפני איזה שבוע ככה, אובחנה הבעיה. או לפחות בערך..כבר אסביר.
בלי להתחרפן. זה לא משו סופני או סרטן או משו כזה.. טפו טפו טפו יריקה... זה גם משו שאין לי בדיקה שמצביעה -זו המחלה. אלא מגדירים זהו המחלה אם למישו יש כמות מסוימת של תסמינים ומעלה.
לדבריה, הרופא אמר שזה מאוד קל, לא רע בכלל, אפשר לחיות עם זה....
אבל, כחובשת שכמותי.... עשיתי את הטעות (הענקית!!!!) לחפש את המחלה הזאתי כדי להבין אותה עוד יותר. ואוו איזה טעות...
בהכי קיצור שאפשר, היה לי איזה כמה דק' של בכי וטיפלה היסטריה כשסיפרתי לאמא שלי (הייתי חייבת לדבר על זה לפחות פעם אחת).. למרות שבתכלס היא לא הצליחה להרגיע אותי - היא יותר עצבנה אותי... כך שבסוף הייתי צריכה להרגיע את עצמי...
כשסיפרתי לחברה שלי ש"קצת" נלחצתי, היא שוב ניסתה לומר לי שזה בסדר.. ועדיין בהכי קיצור- אני הרגשתי שקצת עצבנתי אותה.
כמובן שרובכם תוכלו להבין אותה.. גם אני מבינה אותה.. כנראה גם הלחצתי אותה..
אבל לא באמת היה לי ההזדמנות להתנצל על זה ולהסביר את עצמי.
האמת, שלא יכולתי להסביר את עצמי. למה אני בלחץ כשלכאורה אין צורך?
ורק הסיוט שהיה לי לפני יומיים, גרם לי להבין את עצמי.
עכשיו הסיוט הזה הושפע (קצת יותר מידי) מהטרילוגית ספרים שאני קוראת עכשיו - "משחקי הרעב" (מומלץ ביותר!)
למי שלא מכיר, אז שיקבל תקציר פיצי:
בעולם הזה כל מחוז חייב להגריל פעם בשנה ילד וילדה ל"משחקי הרעב" שזה בעצם תוכניות ראלטי לקפיטול שבעצם מראה איך הילדים שהוגרלו - צריכים להרוג אחד את השני ומי שנשאר חי- מנצח. (מי שרוצה עוד פרטים: http://en.wikipedia.org/wiki/The_Hunger_Games)
עכשיו אל תצחקו עלי, כי זה באמת היה סיוט...
חלמתי שהוגרלתי למשחק הזה. ואז גיליתי שגם חברה שלי.
בחלום עצמו נכנסתי כל הזמן להיסטריה ולבכי, ולא עליי - על חברה שלי, שאני לא רוצה לראות אותה מתה.
היו עוד דברים בסיוט הזה, אבל הם לא באמת רלוונטיים לפה עכשיו.
הסיוט הזה אבל עזר לי להבין את עצמי. שלמרות שהמחלה הזאתי כמו שהיא אמרה:קלה, חיים עם זה... ווטאבר..
כמו שילד נתקל בעובדה שיום אחר הוא ימות.. ככה נתקלתי בפחד לאבד את אחת החברות הטובות והחשובות שלי בחיים.
במיוחד אחרי שאיבדתי חברה אחת. הנכווה ברותחין נושב בצוננים?
בכל מקרה, המחשבה על זה מאוד הפחידה אותי. והיא עדיין מפחידה אותי.
זה מה שהייתי צריכה לומר לה. כדי להתנצל.
אבל אני מפחדת להיכנס איתה לשיחה הזאתי.. רק כדי לא לעצבן אותה יותר או לדכא אותה.
במקרה ראיתי את הסרט הזה השבוע, אך בשונה משאר הפעמים שראיתי אותו, בפעם הזאת הופתעתי לגלום כמה התחברתי לסרט, טוב, לפחות לחלקים ממנו.
למבולבלים מבינינו, בשבוע אני במעמקי העיר הרצליה אצל חברים של אמא בעבודת בייביסיטריות לילדים שלהם. מה שאומר בעצם, לקחת אותם מביצפר\גן, להכין להם ארוחת צהוריים\ערב ובעצם להשגיח עליהם כל היום.
לא עבודה קשה בעצם נכון? !!!BIG NOT
עכשיו טיפה "היסטוריה": אמא של הילדים היא דוקטור למשפטים וכרגע היא מלמדת סמסטר בסין (סוסה!). אבא שלהם הוא גם עו"ד, ויוצא לפעמים שהוא חוזר הביתה מאוחר ויוצא לפגישות מאוחרות.
ונחזור לסיפור.
טוב.. אם יש משו שהדהים אותי השבוע, זה איך שרמת הקשב של הילדים של ימינו מושפעת מטלוויזיה.
מי שמכיר אותי יודע שאני גם ילדת טלווזיה, צופה הרבה, מכירה הרבה סרטים שחקנים וכו'. אבל הרמה המינימלית שלי היא כלום לרמה של הילדים האלה!
זה מדהים שאני צריכה לקרוא להם 3-4 פעמים ואפילו לעמוד מול הטלווזיה (וגם אז הם זזים כדי לראות את הטלוויזיה) כדי שיקשיבו לי וישמעו אותי.
בכלל איך החיים שלהם הולכים לפי התוכניות שלהם. אם יכריחו אותם ללכת באמצע תוכנית לאיפשו – ההיסטריה!!
בחייאת.
"ללכת להתקלח – כשתגמר התוכנית"
"יש לי פיפי" – "טוב אז לכי"- "לא.. אני רוצה לראות את התוכנית " = ?????
ואם כבר דיברנו על התוכניות.. בואו נאמר שרמת השנאה שלי לתוכניות הילדים המטומטמות, עם הדיבוב הגרוע והמעצבן ביותר, הגיעה לרמת שנאה חדשה!!
פיניאס ופרב, דגים, קים בלה בלה, אחים וחיות אחרות, ספר ל סיפור, ביער האוצרות... כל התוכניות האלה-שנאה!!
ועדיין תקוע לי השיר המעצבן הזה: "רונן ספר לי סיפור.. ספר לי סיפור שמח.. רונן ספר לי סיפור.. אגדה על כדור פורח..."
אהההה!@!!@$#~@$!#^#^
אוקי נרגעתי... מזל שהבאתי איתי שני ספרים לקרוא.
אבל עזבו עם כל זה אפשר לחיות.. אפשר לומר שציפיתי לזה.. זה חלק מהתפקיד.. כל התוכניות ילדים, ההכנת ארוחות... כאשר באות חברות קטנות לשחק (בעע תחפושות נסיכה ורודות והרבה נצנצים.. להקיא)
לכל הדברים האלה, עד כמה שמעצבנים.. ציפיתי להם.
אבל לא ציפיתי למה שקורה כשמנסים להשכיב אותם לישון.
זוכרים את מה שאמרתי על האבא? אז כבר ביום הראשון הוא נאלץ לנסוע למודיעין וחזרה ולכן חזר ממש מאוחר. ונאלצתי להשכיב אותם לישון.
לגרום לקטנה להתקלח זה גיהנום. בעיקר במקלחת עצמה. ובעיקר לחפוף. אבל עברנו את זה בהצלחה חח
הם בדרך כלל הולכים לחדר של אבא שלהם עם הפיג'מות והכל כדי לצפות ב(עוד)טלוויזיה ואז אני אמורה לשכב איתם שם עד שהם נרדמים.
עם הגדול לא הייתי בעיה, אבל הקטנה התחילה אחרי שכיבינו את הטלוויזיה לבכות.. בכתה לאבא שלה.. ואני לגמרי בחוסר אונים כי אני לא יודעת מתי הוא חוזר...כאשר היא המשיכה לבכות פשוט הורדתי אותה לצפות איתי טלוויזיה למטה והיא פשוט נרדמה לי בידיים.
ביום השני אבא שלהם חזר מוקדם, אבל הוא נאלץ לצאת לפגישה באיזה 9 בערב – לפני שהקטנה נרדמה. ובעודו יורד למטה כדי ללכת, היא נכנסה ממש להיסטריה של בכי בעיטות וצרחות. והיא לא הפסיקה. האבא נאלץ לאחר לפגישה ולהרגיע אותה.
בתכלס אפשר מאוד להבין אותה. אמא שלה באה לארץ לתקופה קצרה ואז חזרה שוב לסין והיא פוחדת עכשיו על אבא שלה כל הזמן.
וזה כל כך קשה..באמת שקשה לראות ילדה קטנה בוכה לאבא שלה ולהיות חסרת אונים לגמרי. הייתי ממש על סף בכי ביום השני, ומאותו רגע רציתי שהשבוע יגמר כבר.
בימים שלישי ורביעי הוא חזר מוקדם הביתה, תודה לאל, אז יצא שהוא השכיב אותם לישון.
היום לעומת זאת הוא כנראה מגיע מאוחר... אז אני מעזה לומר שאני מפחדת ומקווה מאוד שהכל ילך חלק.
העיקר מחר חוזרים הביתה. סוף סוף.
הלוואי שהזמן יעבור מהר.אמן.
ונעבור לסיום אחר לגמרי.
הכנתי את הציור הזה ל"אחותי" המדהימה סיווני. היה כל כך כיף לראות אותה.
אבל אין מה לעשות.. אני אכתוב פה דברים בשבילי בעיקר מאשר לכל אחד אחר רק כי אני רוצה להוציא את מה שיש לי לומר..
אולי זה יעזור לי להרדם..
.
.
.
מה חשבתי לעצמי שפלטתי משו כל כך!? משו שלא חשבתי שאומר למישו איי פעם.. לעולם. לא רציתי לדבר או לחשוב על התקופה הזו בחיים שלי. "התקופה הרעה" שלי..
יש שתי בנות שיודעות אבל אף פעם לא אמרתי מילה.. ולא אישרתי שום דבר.. הן פשוט לא האמינו למה שהיה לי לומר.
אז מה חשבתי באמצע כל החיים לפלוט מילה קטנה שמשכה תצומת לב..?
אני בטוחה שאם יהיה עוד מישו שידע (שאני מתפללת שלא יהיה..) הוא יהיה פגוע, למה לא סיפרתי? למה לא פניתי..
והם צודקים לגמרי. כי הבן אדם שמדבר איתי כל כך הרבה זמן על דברים אישיים כל כך.. ואני בזמן הכי רגיש מבחינתי לא אמרתי כלום.. זה יכול לפגוע..
אבל איך אני אוכל לבוא לחבר ולומר לו, כן עשיתי את זה ואת זה.. פשוט ככה?
ולכן אני נאלצתי לעשות את הדבר הכי קשה בחיים שלי ולדבר על משו שלא רציתי לדבר עליו בחיים שלי.
וספציפיות, וכמובן - תודה למרפי, לבן אדם הכי ספציפי (טוב חוץ מאמא שלי) שלא רציתי לומר כלום.
ולמה? טוב. כי הפרצוף הפגוע/כועס שהיה לה בשיחה שניסיתי להחליק פשוט רדף אותי באותו לילה.
ושהיא מאוכזבת והיא חשבה שאני בן אדם כל כך חזק...
את מאוכזבת? מה את חושבת שאני? למה לא סיפרתי לאף אחד? לא הייתי גאה איך התמודדתי עם דברים באותה תקופה בכלל, כי אחרי הכל - אף פעם לא ראיתי את עצמי כבן אדם חזק.אפילו חלש.
ותכננתי להחביא את החלק הזה בחיים שלי באיזו מגירה עם מנעול בשמירה 24/7 על ידי ציפור הנפש.
אני חושבת שהייתי צריכה להתכונן לשיחה הזאתי יותר טוב, למרות שמלחשוב עליה גם ככה לא יכולתי לישון כי הדבר רדף אותי יותר מתמיד..
כי אם הייתי מתכוננת טוב יותר, אולי ה1% שרציתי להוריד מכל השיחה הזאתי - לא הייתה נכללת בכלל, והייתי הולכת לישון עם שקט נפשי טוב יותר.
אני מניחה שלא הייתי צריכה לומר לה ברגע של הכי כנות שאפשר שאני הולכת לספר רק 99% מכל הסיפור.
לא לדבר על זה שלא יכולתי לענות כל שנייה על השאלה- "מה ה1% אחוז?" ב-"זה מסובך מידי"
כך שיצא שבסופו של דבר, במקום סוד אחד שהתכוונתי לנעול במגירה - סיפרתי שניים..
מה אני אומר? אני בן אדם חלש.. היא אפילו קראה לי פחדנית - שהיא צודקת לגמריי.
והייתי באותו רגע בפרץ של כנות שלא רציתי בחיים שלי. אני חושבת שזה היה הזמן שהייתי במצב הכי vulnerable שלי.. הכי פגיעה מאין פעם.
אז כששאלה אותי "זה קשור אלי?" לא יכולתי לענות "לא", וממש לא תכננתי לענות "כן"
ו"זה מסובך מידי" טוב.. הוא פשוט... דרך אחרת.. לדפוק את עצמך כך או כך.
ובן אדם חכם כמוה כבר ידע לקשר אחרי זה.
זה שהשיחה נגמרה בטוב, והמשכנו מזה הלאה. זה לא אומר שאני הרגשתי יותר טוב.
אני לא רוצה להראות פגיעה כל כך, אני שונאת את זה.
כל בן אדם צריך לפחות סוד אחד שיהווה עור לעולם החיצוני. ואני בן אדם שיחסית אין לו בעיה לדבר על עצמו ולהפתח - אבל אפילו אני צריכה סוד כלשהו.
אני מרגישה עכשיו כל כך חשופה ולא יודעת איך להתמודד עם זה..
כשיש לי מצב רוח רע ואני פונה לתנועה הקלה שתעזור לי, אבל עכשיו היא לא סודית יותר...אני לא יכולה לענות "אני בסדר, אני רק עייפה" בלי להרגיש חשופה לגמרי.
אז מה עם זו חברה טובה? להיות חשופה ברגעי משבר ובכי, מה שעשיתי לא קצת, זה בסדר! טוב זה לא בסדר אני שונאת את זה, אבל זה מסתדר.
אבל להיות שקופה כל הזמן.. אני לא יכולה עם זה, אני פוחדת מזה.
אני צריכה שהשבוע הזה יגמר.. מאותה שיחה אני במצב רוח רע...
במיוחד בבית. כי אני ממש לא מתכננת לדבר עם אמא שלי, על שני הנושאים. אני לא יכולה לדבר איתה עליהם.
ואינה.
מעולם לא רציתי לדבר איתה יותר מכל יום אחר. אני כבר הגעתי למצב שבו אני רוצה שהיא תצעק עליי.. כי אפילו כשהייתה בחיים, כשהיא צעקה עליי זה סידר לי יותר את הראש מאשר כשאנשים מנסים לסדר לי את הראש בקול רגוע.
אני צריכה לעבור את השנה שלה ביום שישי. ואז אולי המצב ישתפר יותר.
ואוכל להתרגל יותר למצב החדש הזה...
R.E.M. - Losing My Religion
Ooh, Life is bigger It's bigger than you And you are not me The lengths that I will go to The distance in your eyes Oh no I've said too much, I set it up.
That's me in the corner That's me in the spotlight Losing my religion Trying to keep a view And I don't know if I can do it Oh no I've said too much I haven't said enough I thought that I heard you laughing I thought that I heard you sing I think I thought I saw you try
Every whisper Of every waking hour I'm Choosing my confessions Trying to keep an eye on you Like a hurt lost and blinded fool, fool Oh no I've said too much, I set it up
Consider this, consider this The hint of the century Consider this The slip, it brought me to my knees, failed What if all these fantasies Come flailing aground Now I've said too much
I thought that I heard you laughing I thought that I heard you sing I think I thought I saw you try
But that was just a dream That was just a dream
That's me in the corner That's me in the spotlight Losing my religion Trying to keep a view And I don't know if I can do it Oh no I've said too much I hadn't said enough I thought that I heard you laughing I thought that I heard you sing I think I thought I saw you try
But that was just a dream To Try, Cry, Fly, Try That was just a dream Just a dream Just a dream, dream
כמה עול ירד מהכתפיים ברגע שסיימתי את הפרק השמיני בבחינת השטן הזאתי
לא לשאול איך הלך לי... כאילו אין דרך לענות על השאלה הזאתי
חייב לחכות לחודש הבא לציונים
זה שיצאתי בהרגשה בסדר מהמבחן לא אומר כלום
מה שהכי חשוב זה שהדבר הזה שהרס לי את החיים במשך 3 חודשים נגמר!!!!
אני אוכל לחזור לחיים...
נכון כבר היום חוזרים לעבודה אין מה לעשות... אבל היתרון הוא שאני אוכל לישון אחרי זה ולא פאקינג להתיש את המוח שלי עוד יותר באיחסה ופוי.
אני אוכל להיפגש עם חברים שלי.. אפילו באמצע שבוע..
לעשות כושר.. לחטב את הדבר המגעיל הזה במרכז הגוף שלי לפני שהקיץ מגיע. וסתם הליכות עם קטיול.. שזה תמיד כיף.
עכשיו בתכלס נשאר לחכות לתוצאות עוד 4 שבועות...לעבוד.. והכי חשוב:
לעבור דירה!! כן עדיין לא מצאנו דירה נורמלית במחיר נורמלי.. =.=' נקווה לטובה...
בינתיים הגיע הזמן לטפח את עצמי קצת אחרי 3 חודשים של כיערון לא נורמלי..
לקנות בגדים, גשג"ש.. להסתפר.. לצבוע את השיער..
סוף סוף לעשות דברים שרציתי לעשות כל כך הרבה זמן - לראות הארי פוטר 7!!!! כוסאמק הגיע הזמן שמעריצה שרופה וחנונית כמוני תראה את זה כבר כדי שאני אוכל להתלונן על זה כמו תמיד...
וכמובן לקרוא ספרים!! האאא איך אני למילה הספרותית הכתובה ולא איזה חרא פסיכומטרי.. באמת - הדבר הכי קרוב שהיה לי למשו מעניין לקרוא היה הקטעי הבנת הנקרא באנגלית.. עצוב ביותר!
וכמובן ברגע שאוכל הגיע הזמן להמשיך את הציור שלי שאני צריכה להדביק עליו גבס עיתונים וזכוכיות כבר כל כך הרבה זמן!
כרגע השבוע הקרוב אמור להיות דיי עמוס.. אני סביר להניח אעבודכולל סופש.. ויש אנשים שאני עוד צריכה לראות ובגדים שאני צריכה לקנות..
שרדנו את השריפה פה בחיפה, אני תודה לאל לא היתי בשום מוקד אש, אבל זה לא הוריד מהלחץ ומהצער למשפחות שאיבדו את קרוביהם.
אני עייפה
הפסיכומטרי סביר
העבודה סביר
אני אוהבת לייסר את עצמי במצבים מסויימים...מי שכבר יודע יודע
יש אנשים מסויימים שצריכים מכות או סטירות התעוררות.. מי יודע למה למי יודע
שטויות מוכרות כאלה.
אהה כן ואמא התחילה לעבוד
במוקד עזרה טלפונית של הוט, רק שקודם כל צריך לעבור לימודים, כמובן.
אבל כמובן שהחיים חייבים להיות מורכבים וחרא יותר כך ש...
הלימודים היו יותר מידי קשים לאמא כי: 1. מבחינה תיאורטית היא מבינה הכל אבל היו נוסחאות ודברים שהיו לה קשה מידי
2. היא לא למדה שום דבר כבר 20 שנה, אז כל העיניין היה לה קשה מאוד.
אז בעדכון אחר, אמא חזרה לא לעבוד ואני המפרנסת היחידה בבית, שהורגת את עצמה טיפה טיפה כל יום במעבר בין עבודה ללימודים לפסיכו ולדאגות וייסורים אחרים.
אני פאקינג מרזה, מאוד. ירדתי משו כמו 4 קילו בשבועות האחרונים.
ולשאלה הברורה - לא, אני לא מורעבת, אני אוכלת אוכל רב בעבודה ובבית...
לא שאני מתלוננת בצורה כלשהי, אני שמחה להוריד של שלל הצבא שצמח לי בבטן ובתחת... אבל מסתבר שזה מדאיג "אנשים" ועוד שנייה הם יכניסו אותי למוסד... אז בדבר הזה, לפחות, לא לדאוג.
מה שכן, עכשיו אמא ממש מתפרקת לי מול העיניים, והיא ממש אומרת לי את זה בפרצוף.
גם כל הדיכאון שהיא נאלצה לעזוב את העבודה כי היא לא הצליחה בו... כל הדברים בבית מתפרקים לה
והבעל בית המטומטם מנסה לנחם בצורה מטומטמת ואומר "טוב גם ככה את נפטרת מהדירה..."
וזה מטומטם כי למה נראה לך שבמצב הזה אנחנו עוד נמצא דירה עד ינואר??? לא נראה לי.
פאק יו אנחנו נעבור עד יוני.
בכל מקרה היא מתפרקת ואשקרא אמרה בבכי שהיא רוצה את אבי (אח שלה,דוד שלי, שנהרג לפני 5 שנים)
בקיצר פאק.
עכשיו אני צריכה לחשוב על דרך להרגיע את המצב רוח של אמא, לשפר אותו, אין לי שום רעיונות.
ועל כל החרא שבעולם... מי החליט לשלוח לי הודעה באמצע שום מקום?!
כן! יורם, אבא השנה שקר כלשהו
"רוצה לדבר?... יורם"
WTF? אתה רציני? אחרי כל הודעות הנאצה ששלחת לי, וכל הדברים.
אתה עכשיו רוצה לחפר ולדבר איתי?
מצטערת. אצלי לא מגיעים לפעם שלישית גלידה.
הייתי רוצה לסיים את הפוסט הזה באופטימית ולומר שאני חזקה ואני אשרוד את זה ואחטוף את כל הסטירות בדרך כי זה מחשל אבל את האמת שאני מוצאת את עצמי רואה את כל הדברים האלה ואני אדישה... כאילו ברור שזה יקרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
?????
