טוב, הדברים השתנו מהפוסט הקודם.
1. מצאתי עבודה! 
יאפ אני עובדת במלון הר כרמל כמלצרית חדר אוכל, עברתי כבר 2 ימי עבודה מלאים, 90% מהעבודה עצמה ברורה ונחמדה, ואפילו אתמול היו ממש קצת אנשים שרשומים לאכול בחדר אוכל שהספקנו להכין שולחנות בצהריים לבוקר שלמחרת.. שזה מעולה..ממש חיפשתי משו לעשות (כאילו הרגליים שלי לא כאבו גם ככה
)
ועכשיו רשמית אני מכינה טבלת יאוש של 150 ימי עבודה, רשמית עכשיו 147 ימי עבודה מועדפת שנשארו לי ל8000 ש"ח...
2. נרשמתי לפסיכומטרי, למרות שרציתי להתחיל במועד מאוחר יותר, אני מתחילה חודש הבא את הקורס למועד בחינה של פברואר.
אז אני בהרגשה סבבה, הכל מתחיל להסתדר! עכשיו, כמובן שרציתי להתקשר לאנשים ששמעו אותי "טיפלה" עצובה, נקרא לזה ככה 
, ולומר להם שהכל מסתדר, לא יודעת, להפסיק לדבר איתם על דברים רעים לשם שינוי.
אבל כמובן. ל"אלוהים"ווט אבר מי שזה לא יהיה" יש חוש הומור מאוד, מאוד! גרוע.
אז בהתחלה נרשמתי ליואל גבע, שבתכלס אמרו לי המקום הכי טוב, אבל הוא ממש יקר, מזל שדוד שלי אמר שהוא ישלם חצי.
אבל אז בסוף זה לא הסתדר, הוא יכול לשלם רק 2000, ואי אפשר להוציא הנחות יותר מההנחת חייל משוחרר שיש.
וברגעים האלה, התחיל לי שוב ההרגשת דפיקות הלב שלי, והרגשתי ממש רע.
בהכי קיצר שאפשר... ביטלנו את יואל גבע, הייתי כל כך עסוקה בהרגשה הפנימית שאני לא בדיוק זוכרת איך הלכו הדברים.
נרשמתי לקידום, בו יש הנחות, לא הרבה אבל בסדר, וגם מתוכנית הלימודים שלהם יותר התלהבתי.
אז שוב הסתדר.. כן? לא!!!
ביום הזה כבר התחלתי לעבוד, רק חפיפה של 3 שעות, אבל הבנתי איך זה הולך.. ובערב אחרי ההרשמה לקידום פתאום נכנס לי לראש דבר אחד "קטן"...
איך לעזאזל אני הולכת גם לעבוד מספיק כדי שלא יפטרו אותי וכדי להרוויח מספיק כסף לשלם לפסיכיחס וגם להספיק ללמוד מיליון מילים מטומטמות בעברית ומתמטיקה לפסיכומטרי????????
המשמרות בוקר שמתחילות מוקדם (6,7) נותנות לי אחרי זה את שארית היום ללמוד.. אבל אני מותשת!!!! כך שנוריד לפחות איזה שעה שעתיים לעובדה שבזמן הזה מה שאני אלמד לא באמת יכנס לי לראש...
וזה עכשיו כשאני לומדת לקראת הקורס. מה יקרה כשאני אשקרא אתחיל את הקורס?
זה פעמיים בשבוע, מ5 בערב עד 10 וחצי בלילה
!! זה אומר שאו שאני לא אעבוד בימים האלה, אבל סביר להניח שברובם אני אעבוד משמרת בוקר. ועוד יהיו שיעורי בית, ללמוד למבחנים.. פאק איך אני אעשה את זה???
כמו שהבנתם, התקף היסטריה (נוסף), שאולי טיפה נרגעתי ממנו (היר היר לשני כדורי הרגעה וואו!~
), אבל עדיין אין לי מושג איך אני אעשה את זה ביחד עם מספיק שעות שינה וחיים כלשהם.
3. ועל כל הצרות, והמחשבות שמתרוצצות לי בראש, והשרירים התפוסים בכתפיים מהעול שיש עליהם. נחשו מה עוד?
אמא ואני חייבות לעבור דירה עד ינואר! ולא הבא.. הזה! כן זה שבעוד..מה? אהה כן 3 חודשים!!!
מבולבלים? גם אני!
זה לא שיש לנו בעייה כלכלית. טוב יש, אבל זה לא בגלל הבעייה הכלכלית שלנו.
לבעלים של הדירה גם יש בעית, מירוב כל הכסף שבוזבז על הבעיות הרפואיות שלהם (ויש הרבה) אז גם הם בבעייה כלכלית, ולכן מסיבה זו.. נכון שאני לא מסבירה את זה הכי טוב. אנחנו צריכות לעבור, ומהר.
עכשיו בין כל מה שאני דוחסת גם ככה (עבודה-לימודים-שיינה-חיים) אני גם צריכה לדחוס עם אמא שלי בחירת דירה, כי כן אני רוצה גם לבחור איפה נגור, ועם זה גם לארוז, לעבור, ואז לפרוק את הארגזים.
עד ינואר. כשהמבחן הפסיכיחס שלי בפברואר.
עכשיו אמא אומרת שהיא תארוז הכל לבד. יאא רייט. כאילו אני אסתכל עליה קורעת את התחת בזמן שאני יושבת על התחת.
והיא לא יכולה לעשות את הכל לבד. רעות (אוהבת אותה רצח על זה) אומרת לי (לא מציעה..) שהיא תעזור... ושוב אני אחזור על מה שאמרתי למעלה - כאילו אני אסתכל עליה קורעת את התחת (אחרי צבא ועבודה) בזמן שאני יושבת על התחת.
ובכלליות, אני אוהבת את הבית הזה. זה הבית שהיינו בו הכי הרבה זמן (6 שנים), וזה המקום שבו באמת התחילו לי החיים לטובה מבחינת חברים, ביטחון עצמי, אומנות. היו פה כל כך הרבה מסיבות שינה והיה מקום לכולם לישון.
החדר שלי, זה הפעם הראשונה שהעזתי לצבוע את הקיר, ובכלל - לצייר על הקיר. זה החדר שהכי הרגשתי בו אני.
ועכשיו זה יעלם. החדר יצבע בלבן, הציור שלי ימחק איתו. מי יודע מה הגודל של הבית יהיה אז? אם אני אוכל לעשות בו את אותן מסיבות שאני (וחברים שלי אני מקווה) אוהבת כך כך....
אז ברגע זה, אני לא מושג מה הולך לקרות איתי ב3 חודשים הקרובים.
אם אני אשרוד , אם אני אצליח, איפה אני אגור...
מי יודע אם יהיה לי זמן לעדכן את הבלוג עם תשובות לשאלות האלה...
מי יודע אם יהיה לי זמן לחיות קצת? אז לחברים שלי שקורים פה. אני אנסה לשמור על קשר כמה שאפשר. ואם לא אוכל - אל תעלבו.
ואת הפוסט הזה, אולי האחרון לחודשים הקרובים, נסיים בתפילה.
הלוואי שאני אצליח לעבוד ולעבוד בו זמנית בלי להיות מפוטרת או למות
הלוואי שאני אצליח לצאת עם חברים כמה שיותר בלי להירדם על השולחן בפאב
הלוואי שאני ואמא נמצא בית נורמלי שנרגיש בו בבית כמו בבית הזה ולא בחור.
הלוואי שאני אצליח בבחינה מספיק כדי לא לעשות אותה שוב (למרות שאין לי כרגע ציון שאני שואפת לו)
הלוואי שהגורל הווט אבר הזה יפסיק לראות אותי כבדיחה הראשית שלו.
אמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
