!Nitwit! Blubber! Oddment! and Tweak

פאקינג שיט!!!

כמה כבר אפשר לסבול?

אני גם ככה מגיעה מוטשת כל יום לבסיס... ועכשיו הם רק הגזימו עוד יותר...

בכלל איזה פקידה מטומטמת שיש לה יציאה מוקדת ב3 (מה? את גרה בקריית שמונה שזה איזה 5 דקות מהבסיס ואני גרה שעתיים וחצי משם ולך יש יציאה מוקדמת???) אמרה לסמרפ שהיא יוצאת כל יום ב3 הביתה...כמו מפגרת... כי הפקודה יענו אומרת שאנחנו אמורים לצאת כל יום ב5 וחצי...

אז הסמרפ התחרפן כמו התינוק שהוא.. והחליט להעביר את המסדר שלנו מ4 ורבע ל5 וחצי... ועם זאת לבטל את כל היציאות המוקדמות, וגם לאלה שיש להם ת"ש.. לא לדבר על ההגעה המאוחרת שקיבלתי ל8 וחצי (ותודה רבה שקיבלתי את זה באמת..)

אז מה? אתה לא מתחשב בכלל שיש לי שעתיים וחצי נסיעה כל יום? כאילו אני אקח את האוטובוס של 5 ו40 (אם אני אתפוס אותו) ואגיע באיזה 8 וחצי 9 הביתה?

כאילו.. תקשיב.. אני לא תינוקת יותר.. זמן החיים של "לאכול, להתקלח, לחרבן ולישון" עבר מזמן!!!

ואני גם ככה קמה ב5 ו40 כל יום, עם הגעה מאוחרת... אז אתה רוצה באמת שאני לא אצליח לתפקד שאני אגע מאוחר מאוד הביתה ואקום באיזה 5 בבוקר???

מי עושה את זה???

ושתבינו, אין לי בעיה לעשות בסיס סגור, באמת שאין לי.

אבל לפה מגיע עוד בעיה.

יש עוד אנשים שחושבים כמוני.

יש לנו רק את החדר חובש תורן שיש בו 2 מיטות קומותיים ואחת באמצע... בקושי מזרנים.. בחדר בגודל של מכונית.

לאיפה כולם יכנסו? עוד כשאמור להיות חובש תורן וסייעת תורנית....

אז יש את החדר אוכל שאפשר להכניס אליו את המיטות של הבנות ואז הבנים ישנו בחדר חובש תורן כי הם רק שניים

אבל פה עוד בעיה! אי אפשר בנים ובנות ישנים ביחד תחת אותה קורת גג... חס וחלילה נעשה איזה אורגיה בחדר אורולוג..... -.-'

אוקי.. אז מצאנו עוד פיתרון - תביאו קרוואן! אפשר למצוא מיליון כאלה בצבא... ואז הבנים ישנו שם ולכולם יהיה מקום.

אבל לא~!@~#~$~@# כי הדבר הזה לא בטיחוני ובלה בלה בלה - תרגום. הדבר הזה יכער את הביניין החדש.

ויש להם פיתרון אחר להביא לנו לבעיה שלנו???

לא!!!

הם אומרים.. "לא אוהבים? אז תחתמו טופס 55!!! תוצאיו גימלים!! תצאו מהצבא@~@ תראו שאכפת לי..."

אבל אני לא רוצה לעבור לבסיס אחר... מה עדיף לי לעבור לבסיס שהוא קרוב יותר אבל אין עבודה בכלל והאנשים חרא...

אני אהיה עוד יותר אומללה מזה!!!

זו פעם ראשונה שחייל בבסיס פתוח מבקש לעשות בסיס סגור והמפקדים לא עושים עם זה כלום...

ועל כל הצרות שלי.. אחרי שהבכי כבר הרס את כל העיניים שלי, אני מוטשת מעייפות ובאמת, שנמאס לי כבר...

צועקים עליי "למה את לא צועקת ומדברת בשם עצמך?? את צריכה לצעוק יותר שישמעו אותך תעשי סצנה.."

וכן, אני באמת אומרת צועקים עליי... כאילו לא היה לי מספיק רק לאחרונה גם ככה..

התשובה שלי.. כן!!! אני כן אומרת את זה!!! אני כן מדברת בשם עצמי!!! אבל לא מבינים...

ולעשות סצנה?

בקושי יש לי כוח לקום בבוקר ולעשות דברים אחרים ואת רוצה שאני אוציא את טיפת האנרגייה על ללכת כדי שאני אצעק כמו שצועקים עליי?

לא!!!!אין לי כוח לזה. אין לי כוח לכלום.

אני מוטשת וזאת עובדה.

אני מוטשת להילחם כבר.

תנו לי לעשות את מה שאני כן מסוגלת לעשות בינתיים...

כל מה שיש לי לומר על היום הנוראי הזה הוא שהוא בדיוק איך שציפיתי שהוא יהיה - חרא.

הדבר היחידי שניחם אותי ביום הזה שזה יהיה בתקווה שהיום האחרון שבו אני אתעסק בכל החרא שקשור ל"אבא" שלי.

אז שהו.

כמו שאמרתי.

הגורל אוהב לומר לי כמה אני טועה.

לא רק שכל החרא הזה לא הסתיים היום כמו שקיוויתי.

הוא גם נדחה לעוד כמה חודשים.

העו"ד דין החכם מאוד שלנו, שכח להוסיף טפסים (חשובים) לכל התביעה שמוכיחים בעצם שאמא שלי מובטלת ושאנחנו במצוקה כלכלית.

אז כל החרא הזה יגישו שוב לשופט רק בדצמבר... ורק אחרי זה ידברו על דיון חוזר.

וצריך להוסיף.. שהשופט ממליץ בחום(=אומר, מחייב) שאני ויורם נלך לייעוץ משפטי שמטרתו תהיה לנסות לחדש את הקשר שלנו ואז אולי בכך לעזור לכל ההליך המשפטי.

מה שבדוגרי אומר שאני אהיה חייבת לראות את יורם הזה כל כמה זמן ופשוט לדבר אל הקיר כל פעם מחדש. דבר שבתכלית ממש לא מתאים למצב הנפשי שלי כרגע.

מה שמאוד לא היה לי מובן בכל המשפט הזה... שעכשיו העו"ד של יורם טוען שכל הקטע שהוא לא היה בקשר איתי 18 שנה הוא בכלל לא רלוונטי.

1. WTF? זה הכי רלוונטי שאפשר!

2. הטענה היחידית שלו קשורה לעובדה שאנחנו לא בקשר, ובמיוחד על זה שאני לא רציתי קשר... עכשיו הוא טוען שזה לא רלוונטי???????

וההודעה שבה הוא בעצם "התגרש ממני", שהוא טוען שלא הייתה ולא נבראה, אז אמא בעצבים אחרי המשפט הראתה לעו"ד את זה.

ולבן זונה התירוץ היחידי היה "אה, כן, זה אחרי שרבנו" חחח מה?! כנראה פיספסתי את הריב מכיוון שאמא שלי שולטת לי במוח.

אמא שלי לא יודעת איך היא הולכת לשלם את השכר של החודש הבא. אם היא לא תקבל עזרה בשילום של שכר הדירה אנחנו נצטרך לעבור לדירה זולה יותר.

היא אומרת לי שהיא מרגישה כישלון, ומרגישה עכשיו עוד יותר כישלון כשאני אומרת לה שאני ממש צריכה למצוא עבודה.

וגם כן,  הבן זונה הזה בא אליי אחרי המשפט ואומר לי שהוא כן רוצה להיות בקשר.

אני אומרת לו שגם אני, אבל לא דרך מטענים כספיים. ואז הוא אומר "אז את צריכה להחליט"

מה להחליט???? יש החלטה! לאמא שלי ולי אין כסף! והיא אשקרא גידלה אותי 19 וחצי שנה, ולה אין אמא ואבא שיעזרו לה בתשלומים!

ואני עכשיו צריכה להשיג אשרת עבודה, שכוללת קודם למצוא עבודה, שבה בעצם אני אצטרך להתחנן למפקדים שלי שישחררו אותי כמה שעות לפני פעם בשבוע כדי שאני אוכל להספיק להגיע למשמרת, אחרי שכבר עבדתי כל היום!

שמישו יסביר לי מה הולך לקרות לי עכשיו???

הלכתי לדפוק את הראש ולהשתכר בבורגר בר.

ביי ביי

אחחח

הסיפור הזה עם אבא שלי הוא כמו רסטות.

הכל סבוך ומלופף ביחד.

ועכשיו נוצר עוד קשר.

אמא שלי יורם התקשרה לאמא שלי היום.

כן...

זה התחיל בזה שהיא אמרה לה עד כמה אין ליורם כסף.. בוהו... ושהיא משלמת החודש את המזונות שלו... ובקיצר ניסתה לגרום לו להיות מסכן

אמא שלי התחילה לספר שגם היא מובטלת כבר חצי שנה... ושכל העיניין הזה הוא לא מנקמה.

ובכלל.. שלמרות שאני נפגשתי עם יורם שנה שעברה זה אני שהחלטתי להמשיך עם התביעת מזונות.

לפי מה שאמא אמרה בחלק הזה היא הייתה בשקט.

כי היא לא ידעה שאני ויורדם ניפגשנו בפ

 עם הראשונה לפני שנה.

היא לא ידעה אפילו על כל התצלומים שאמא שלחה לו.. או על העובדה שאמא אמרה שהם מוזמנים לבוא בכל פעם.

"מפתיע" הא?

אבל החלק שבגללו אני כותבת לכם את הפוסט הטלנובלי הזה, זה כי אמא של יורם (וגם האבא מסתבר) ביקשו לראות אותי.

החלק הזה קצת תפס אותי בהפתעה.

ועכשיו הוחלט שאני נפגשת איתם בסופ"ש הבא כשאני נוסעת לירושלים.

באותה זמן שאני ניפגשת עם בני דודים שלי.

השמח.. עם הלא ידוע.

אין לי אופטימיות כרגע. הספיק לי מהטופטימיות הקודמת של פגישת בן משפחה.

יש לי רק ספקות... פחד ממה שיקרה.

מה יאמר.

אם יורם יצוץ פתאום.

אני רק נעשת מדוכאת לגמרי... נמאס לי מכל האי מודע הזה.

מפגישת אנשים קרובים שהייתי אמורה להכיר ברגע שנולדתי.

ועכשיו אני סתם בדיכאון. מזה. ומעוד דברים.

In our family portrait, we look pretty happy
Let�s play pretend, let's act like it comes
naturally
I don�t wanna have to split the holidays
I don�t want two addresses
I don�t want a step-brother anyways
And I don�t want my mom to have to change her
last name

In our family portrait we look pretty happy
We look pretty normal, let's go back to that

נחמד.. היום חופש השני שלקחתי ארי הריתוק המאוד, מאוד (מאוד) ארוך.. התבטל.

זה מעצבן. אבל לסיבה האת צריך לבוא.

חייל מהיחידה שלנו מת מדום לב בגיל 21. פאקינג שיט.

זה פשוט מוזר.

אבל אני לא יכולה עם זה יותר. נמאס לי מלוויות.

הייתי כבר ביותר מידי לוויות בשנים האחרונות. של דוד שלי. סבתא שלי.

ושתיהן היו נוראיות

של דוד שלי הכי.

מהסיבה שהעצב שהתנהל.. הצרחות. השקט במשך שבוע של דוד שמעון על הרצפה. זה לא ישכח לעולם.

וחוויתי את זה היום שוב.

העצב. הבכי. צרחות היבוב בקהל הרב שהגיעה ללוויה.

ואני כחובשת שצוותתי למקום עם האפוד הכבד. שניסיתי להתרחק כמה שיותר מהסצנה. הובאתי בכוח ישר למעגל הפנימי.

ועמדתי שם זקופה בדום למשך כל הטקס עם האפוד על הגב.

צרות באות בצרורות.

למרות שחלק מהצרות שלי לא הופיעו ביחד כמו עכשיו.

הן רק נעשו מורכבות יותר... מדכאות יותר.

כך שעם כל העיניין שיום ההולדת שלי הלך פייפן בגלל הצבא המחורבן שלנו..הפקינג נג"ד רפואה שחושב שזה בסדר להעיר אותי ב1 בלילה כדי שאפתח את השער חנייה בשבילו (מה שאסור לעשות) ואז לחנות במקום אחר...התקפי הדיכאון השכיחים (והמכאיבים)...אמא שלי.. אבא שלי...

עכשיו גם יכול להיות שאני אהיה בכלא!

ואם זה לא יקרה, רק כי הפאקינד סגן קרפ"ר (קצין רפואה ראשי) החליט להיות נחמד..

אז יהיה לי ריתוק של הרבה הרבה (הרבה הרבה) זמן.

הטיפשות שלי מכניסה אותי לצרות.

ועד כמה שהריתוק לא יהיה כל כך נורא כי אני אסגור עם השותפה שלי ל"פשע", 2 בנות של המוש"ל, סייעת שיניים וחובשת תורנית...

אני לא יכולה שלא להיות יותר מדוכאת מזה שהגורל החליט נואשות שאני צריכה להיות מדוכאת כל הזמן.

מכל סיבה שהיא.

כי מטרתו להרוס לי את היומולדת כרגע.

התקופה הקצרה במיוחד של מזל טוב שאחרי זה מתמוגגת.

אבל עדיין קיימת.

אין לי למה להתרגש כרגע.

אפילו לו למסיבה.. בתקווה שתהיה...בסופ"ש.