!Nitwit! Blubber! Oddment! and Tweak

דיייי!

אני לא יכולה להיות בבית הזה יותר!!

יש יותר מידי מתח ביני לבין אמא שלי שאני לא יכולה לסבול אותו!

אני לא יכולה עם זה שאני כל הזמן מרגישה שהיא מעוצבנת עליי ואני פוחדת לדבר איתה או להיות איתה באותו חדר כי מה שאני אומר יפעיל טריגר והיא תתחיל לצעוק עליי פתאום!

אני כל כך התאמצתי לא לבכות מולה. לצאת מהחדר לא יכולתי כי היא רק תמשיך לצעוק ולרדת עליי. אז פשוט שמתי את היד על הפנים ובכיתי בשקט עד שהסדרה נגמרה או שהיה לי תירוץ אחר לקום: לשטוף את הכלים.

על מה כבר דיברנו?

ראינו עקרות בית נואשות והיה שם קטע שהאבא מירב עצבים הטיח את הבן שלו אל הקיר והתחיל לטלטל אותו עליו.

נכון. מה שהבן אמר ועשה היה לא בסדר... אבל אמרתי שאיך שהאבא הגיב לכל המצב היה ממש לא לעניין.

אמא שלי פתאום מתחילה להרים את הקול שלה עליי ואומרת שכל הילדים הם כפויי טובה להורים שלהם, עושים בשבילם הכל ואז הם משליכים אותם לחרא...

וחזרתי שמה שהבן אמר בהתאם לנסיבות היה ממש חרא אבל אלימות זה ממש לא לעניין..

ואז היא פתאום מתחילה לצעוק עליי שלתת "כאפה" לילדים מידי פעם זה בסדר... כאילו זה לא מגיע להם לפעמים ואז היא פתאום צעקה עליי על זה שלא רחצתי את הכלים בלילה והתחילה לרדת עליי.

דיי נמאס לי

אני לא יכולה להיות יותר בבית ככה. יותר מידי מתח שאפשר להרגיש בו אפילו כשהיחסים שלנו טובים.

אבל אין לי בדיוק לאן ללכת

1. אמא שלי מדוכאת ואני לא אשאיר אותה לבד

2. אני גם ככה עייפה רצח כי אני קמה כל כך מוקדם בבוקר וחוזרת מאוחר מתה מעייפות שאין לי כוח לזוז לשום מקום

3. מקודם הלהקה הייתה המפלט שלי אבל עכשיו עברנו בבסיס לשעון קיץ. משתחררים שעה מאוחר יותר. מה שמשפיע על כל העיניין.

אז אפילו את זה אין לי.

אני מנסה לפתור את זה לפחות.

אבל המפקד שלי כבר מנפנף אותי כבר כמה ימים, וכל יום שבו הוא מנפנף אותי זה עוד יום שבו אני שוב צריכה לקום ב5:20 ולשרוד את היום איכשהו.

אני מרגישה כמו בסדרה בנות גילמור.

שיט. 

אני אשקרא חשבתי  שאני חולה היום.

כל הזמן הרגשתי מן לחץ כזה בחזה.

אבל אני מרגישה את הדפיקות האלה כבר כמה כשאני חושבת עליה.

מקודם כשחשבתי עליה זה התחיל, עכשיו זה כאילו כל הזמן

והיום אצל הרופא היה לי קשה לנשום (שזה דיי מצחיק כי הו רופא מומחה לריאותXD) אבל זה לא נראה לי קשור

הממ

אני מקווה שהמצב ישתפר

בינתיים הצבא רגיל.

כל יום בשבוע הגיע אותו נגד שהיה צריך זריקת B12 בטוסיק P: אז זה די נתן לי סיפוק חובשי כזה (לא סיפוק אחר.. בלעע :S)

אבל חוצמזה חרא. הקצין ארגון רפואה עולה לי על העצבים בגלל כל דוחות התברואה האלה. זה שמי שאמורה להיות אחראית בקורס זה לא אומר שהכל פתאום צריך לפול עליי WTF??

אבל היה חתונה השבוע של קרובי משפחה ממש ממש קרובים אליי

אבל זה דיי מעצבן כי סוך סוך שהתחיל להיות כיף ושמח וכשהשירים הטובים התחילו (הכוונה לא מזרחית..)

הינו צריכים ללכת... כי אז לא היה דרך לחזור הביתה

ולא הייתה לי בעיה להישאר עד מאוחר ובקושי לישון אם לישון בכלל עד ליום למחרת כי גם ככה היתי אמורה לקום ב5:20 כדי לנסוע לבסיס.

אבל הייתי צריכה תרענון הזה. עד כמה שהיה קצר.

לבשתי שמלה והייתי ממש סקסית והרגשתי טוב עם עצמי. רק חבל שלא רקדתי מספיק :(

בינתיים שבת שלום!

אוו כן.. הזכרתי שכל החרא הזה שלגיי יש חבר שהיה החתיך של השכבה הוא שקר??

כוסאמאאאאאא שלךךך מתן!!!! ייאאאא הווווממוווו גיייי שעעייר שחוווררר מנצצנץץ ומזדיין!

טוב כל מה שנשאר לי בדוגרי זה לספר על החיים שלי פה.

לא נעים לי לספר לחברים מה עובר עליי.

זה סתם ידכא.

במיוחד כאלה שאני שומעת שסוך סוף יש להם מצב רוח טוב - למה לי להרוס את זה?

כי לי לא הולך טוב?

הם לא צריכים לשמוע שאני מתייאשת מהמקום שאני מוצבת בו, עד כמה שהאנשים שם סבבה אני מדוכאת פסיכולוגית מהמקום הזה.

וכבר לא נעים לי לדבר עליה. זה לא שאני לא רוצה כן פשוט יוצא שאני "מוציאה הכל" עם בן אדם אחד וזה לא כי אני סומכת עליו או משו פשוט מי שכן יודע טוב... לא יודעת תמיד אם כדי לי לספר על כל הסיפור הזה. כל העיניין הזה משגע לי את השכל, ואף מדכא.

הדבר הכי "טוב"  שיצא לי השבוע.. ואולי לכם הכי מצחיק משום מה לא מתחשק לי לספר כל כך בגלל דברים אחרים שעוברים לי על הראש.

אז גיליתי שעוד מישו שאיכשהו.יענו. נמשכתי אליו גם יצא גיי.

חה חה.

סיטואציה מצחיקה נכון. אני מודה. אבל היא דיי נמוגה מכל שאר הדברים שעוברים עליי.

ואז יוצא שאני לא מדברת על זה כל כך וזה מדכא אותי עוד יותר אבל אני לא חופרת על זה לאפחד כי אני מרגישה שרק המילים שאני מוציאה הם כבר יותר מידי כי אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי ואו שאני משעממת את הצד המקשיב או יותר גרוע אני הורסת לו את המצב רוח הטוב שסוף סוף יש לו.

או שיותר גרוע. אני לא יכולה לדבר עם הצד המקשיב על זה כי הוא מעורב.

אז הבלוג נשאר.

סליחה אם חפרתי 

טוב השבוע הזה הלך לי פחות טוב.

ודווקא ביום שבו צוותתי למעבדה, היום שאני הכי נהנת בו בדרך כלל כי אני מזריקה לכל העולם, היה לי ממש חרא

בגלל כל הקטע איתה שחזר אליי דיי לא הייתי מרוכזת

לא חשבתי על זה אפילו עד ששמתי לב פתאום שאני חושבת על זה כל הזמן

בואו נומר שיצאתי מהוריד כמה פעמים. ופעם אחת די השפריץ עליי סילון של דם על החלוק...

וכבר אז התחלתי להרגיש חרא לגמרי

ואז ככה הלבורנטית אמרה אם אני מעדיפה לכתוב היום ולא לעשות בדיקות דם.. אז אמרתי טוב. זה לא יגרום לי להרגיש יותר טוב אבל ווטאבר

וזה לא כמו שחשבתי שזה יהיה

בואו נגיד שהלבורנטית הרבה יותר מהירה בלעשות את הבדיקות דם מאשר אני (כמובן אני לא אומרת אחרת) אבל זה יוצר בעיה כי אני לא מספיקה לכתוב את כל הפרטים ולשאול "מספר הפלאפון שלך הוא בלה בלה בלה פקה פקה" ואני רק באותו היום למדתי מה צריך לעשות עם הטפסים וזה יוצא ממש ממש מהר..

ושכחתי לשים את המכסים לקופסאות של המבחנות בתוך המכונה המסתובבת הזאת (עזבו..)

בקיצר יצא שהלבורנטית פשוט התפקעה עליי לגמרי ולא נתנה לי זמן להשלים את הלחץ של הפניות למעבדה שכבר היה מולי ובסופו של דבר היא שאלה אם אני מעדיפה שמישו יחליף אותי וכבר אמרתי כן

אבל אז כבר התחלתי לבכות. לא מול אפחד תודה לאל..

הרגשתי פתאום דיי מיואשת מכל המבוכה והכישלון מהיום הזה, והעייפות והיא...

וההרגשה הנוראית הזאתי עטפה אותי די כל השבוע הזה

מסיבת פורים עזר לשפר טיפה את ההרגשה.. יכולתי להוריד קצת מהעול תוך כדי ריקודים למוזיקה מזרחית מזוויעה (או שלא - הייתי צריכה להתחנן שישימו מוזיקה אחרת)

ועכשיו סופשבוע... לנוח קצת (שקר)... להיפגש עם חברים.. להתחבק קצת כי יש מחסור רב...

ולחזור לשבוע הבא...

האמת. עכשיו פשוט לא מתחשק לי מעבדה רק בגלל מה שקרה באותו יום

And there we were

Sitting in the middle of a noisy crowd

Holding each other in a loving embrace

I missed that.

Although I know nothing will ever happen

Although I finally decided to let go a little,

to say to myself - leave it alone

I keep going back to the wantiness,

the neediness.

Those moments give me hope,

where there's no hope at all

Hope,

that something would finally happen, 

that eyes will be open for the first time

And then, we say goodbye

and I say to myself - stupid, leave it alone

like a funny routine

Until next time..

(Abigail H.Amron)