אבל אין מה לעשות.. אני אכתוב פה דברים בשבילי בעיקר מאשר לכל אחד אחר רק כי אני רוצה להוציא את מה שיש לי לומר..
אולי זה יעזור לי להרדם..
.
.
.
מה חשבתי לעצמי שפלטתי משו כל כך!? משו שלא חשבתי שאומר למישו איי פעם.. לעולם. לא רציתי לדבר או לחשוב על התקופה הזו בחיים שלי. "התקופה הרעה" שלי..
יש שתי בנות שיודעות אבל אף פעם לא אמרתי מילה.. ולא אישרתי שום דבר.. הן פשוט לא האמינו למה שהיה לי לומר.
אז מה חשבתי באמצע כל החיים לפלוט מילה קטנה שמשכה תצומת לב..?
אני בטוחה שאם יהיה עוד מישו שידע (שאני מתפללת שלא יהיה..) הוא יהיה פגוע, למה לא סיפרתי? למה לא פניתי..
והם צודקים לגמרי. כי הבן אדם שמדבר איתי כל כך הרבה זמן על דברים אישיים כל כך.. ואני בזמן הכי רגיש מבחינתי לא אמרתי כלום.. זה יכול לפגוע..
אבל איך אני אוכל לבוא לחבר ולומר לו, כן עשיתי את זה ואת זה.. פשוט ככה?
ולכן אני נאלצתי לעשות את הדבר הכי קשה בחיים שלי ולדבר על משו שלא רציתי לדבר עליו בחיים שלי.
וספציפיות, וכמובן - תודה למרפי, לבן אדם הכי ספציפי (טוב חוץ מאמא שלי) שלא רציתי לומר כלום.
ולמה? טוב. כי הפרצוף הפגוע/כועס שהיה לה בשיחה שניסיתי להחליק פשוט רדף אותי באותו לילה.
ושהיא מאוכזבת והיא חשבה שאני בן אדם כל כך חזק...
את מאוכזבת? מה את חושבת שאני? למה לא סיפרתי לאף אחד? לא הייתי גאה איך התמודדתי עם דברים באותה תקופה בכלל, כי אחרי הכל - אף פעם לא ראיתי את עצמי כבן אדם חזק.אפילו חלש.
ותכננתי להחביא את החלק הזה בחיים שלי באיזו מגירה עם מנעול בשמירה 24/7 על ידי ציפור הנפש.
אני חושבת שהייתי צריכה להתכונן לשיחה הזאתי יותר טוב, למרות שמלחשוב עליה גם ככה לא יכולתי לישון כי הדבר רדף אותי יותר מתמיד..
כי אם הייתי מתכוננת טוב יותר, אולי ה1% שרציתי להוריד מכל השיחה הזאתי - לא הייתה נכללת בכלל, והייתי הולכת לישון עם שקט נפשי טוב יותר.
אני מניחה שלא הייתי צריכה לומר לה ברגע של הכי כנות שאפשר שאני הולכת לספר רק 99% מכל הסיפור.
לא לדבר על זה שלא יכולתי לענות כל שנייה על השאלה- "מה ה1% אחוז?" ב-"זה מסובך מידי"
כך שיצא שבסופו של דבר, במקום סוד אחד שהתכוונתי לנעול במגירה - סיפרתי שניים..
מה אני אומר? אני בן אדם חלש.. היא אפילו קראה לי פחדנית - שהיא צודקת לגמריי.
והייתי באותו רגע בפרץ של כנות שלא רציתי בחיים שלי. אני חושבת שזה היה הזמן שהייתי במצב הכי vulnerable שלי.. הכי פגיעה מאין פעם.
אז כששאלה אותי "זה קשור אלי?" לא יכולתי לענות "לא", וממש לא תכננתי לענות "כן"
ו"זה מסובך מידי" טוב.. הוא פשוט... דרך אחרת.. לדפוק את עצמך כך או כך.
ובן אדם חכם כמוה כבר ידע לקשר אחרי זה.
זה שהשיחה נגמרה בטוב, והמשכנו מזה הלאה. זה לא אומר שאני הרגשתי יותר טוב.
אני לא רוצה להראות פגיעה כל כך, אני שונאת את זה.
כל בן אדם צריך לפחות סוד אחד שיהווה עור לעולם החיצוני. ואני בן אדם שיחסית אין לו בעיה לדבר על עצמו ולהפתח - אבל אפילו אני צריכה סוד כלשהו.
אני מרגישה עכשיו כל כך חשופה ולא יודעת איך להתמודד עם זה..
כשיש לי מצב רוח רע ואני פונה לתנועה הקלה שתעזור לי, אבל עכשיו היא לא סודית יותר...אני לא יכולה לענות "אני בסדר, אני רק עייפה" בלי להרגיש חשופה לגמרי.
אז מה עם זו חברה טובה? להיות חשופה ברגעי משבר ובכי, מה שעשיתי לא קצת, זה בסדר! טוב זה לא בסדר אני שונאת את זה, אבל זה מסתדר.
אבל להיות שקופה כל הזמן.. אני לא יכולה עם זה, אני פוחדת מזה.
אני צריכה שהשבוע הזה יגמר.. מאותה שיחה אני במצב רוח רע...
במיוחד בבית. כי אני ממש לא מתכננת לדבר עם אמא שלי, על שני הנושאים. אני לא יכולה לדבר איתה עליהם.
ואינה.
מעולם לא רציתי לדבר איתה יותר מכל יום אחר. אני כבר הגעתי למצב שבו אני רוצה שהיא תצעק עליי.. כי אפילו כשהייתה בחיים, כשהיא צעקה עליי זה סידר לי יותר את הראש מאשר כשאנשים מנסים לסדר לי את הראש בקול רגוע.
אני צריכה לעבור את השנה שלה ביום שישי. ואז אולי המצב ישתפר יותר.
ואוכל להתרגל יותר למצב החדש הזה...
R.E.M. - Losing My Religion
Ooh, Life is bigger It's bigger than you And you are not me The lengths that I will go to The distance in your eyes Oh no I've said too much, I set it up.
That's me in the corner That's me in the spotlight Losing my religion Trying to keep a view And I don't know if I can do it Oh no I've said too much I haven't said enough I thought that I heard you laughing I thought that I heard you sing I think I thought I saw you try
Every whisper Of every waking hour I'm Choosing my confessions Trying to keep an eye on you Like a hurt lost and blinded fool, fool Oh no I've said too much, I set it up
Consider this, consider this The hint of the century Consider this The slip, it brought me to my knees, failed What if all these fantasies Come flailing aground Now I've said too much
I thought that I heard you laughing I thought that I heard you sing I think I thought I saw you try
But that was just a dream That was just a dream
That's me in the corner That's me in the spotlight Losing my religion Trying to keep a view And I don't know if I can do it Oh no I've said too much I hadn't said enough I thought that I heard you laughing I thought that I heard you sing I think I thought I saw you try
But that was just a dream To Try, Cry, Fly, Try That was just a dream Just a dream Just a dream, dream
יום "הזיכרון" הראשון מאז שאינה נהרגה ונלקחה מאתנו בגלל איזה נהג אוטובוס אידיוט.
זה כמובן לא היום היחידי בשנה שאני חושבת על אינה. נזכרת בה.
אבל ליום הזה יש יותר מטען רגשי מעוד יום אחר. סביר להניח שזה פסיכולוגי.
אני כאן כמה דקות לפני הצפירה, לא יודעת אם אני אחזיק מעמד או שאני אתפרק לאחריה.
יוצא לי לחשוב בכלליות עליה הרבה לאחרונה.
ולא במיוחד מכיוון שיום הזיכרון והשנה שלה (הלועזית בכל אופן) יוצאת באותו שבוע..
אלא מכיוון שפשוט אני מדמיינת את עצמי מספרת לה את כל הדברים שעוברים עליי לאחרונה.
מדמיינת אותה מקשיבה לסיפור שלי (האמיתי) שיש לי לספר..לסיפורים שלי יותר נכון...כי אני יודעת שאני אוכל לספר לה הכל.
אחרי 28 יום ריתוק יחד, קשה מאוד להסתיר דברים אחת מהשנייה.
אני מדמיינת אותה מרגיעה, מנחמת.. וסביר להניח שצועקת עליי ברוב הפעמים, תוך כדי - ואני מודה, בצדק.
אני כל כך מתגעגעת אליה..
אני לא יכולה לשמוע את הצפירה המזוויעה הזאתי שתבוא, כאילו כשהיא נהרגה היא תלשה ממני את הלב בו זמנית.
ומחר שוב.
רק בצפת, מול הקבר שלה, שאותו אני זוכרת כל כך לא מזמן נכנס לאדמה, ועליו שמתי את זר הפרחים שהחזקתי כל הטקס.
אינה אני מתגעגעת אלייך כל כך, הצחוק שלך רודף אותי בחלומות.
אני רוצה לדבר איתך באמת ולשמוע את התגובות שלה למה שיש לי לומר, ולא לנחש ולדמיין מה הן יהיו.
אני אוהבת אותך.
White walls surround us No light will touch your face again Rain taps the window As we sleep among the dead
Days go on forever But I have not left your side We can chase the dark together If you go then so will I
There is nothing left of you I can see it in your eyes Sing the anthem of the angels And say the last goodbye
Cold light above us Hope fills the heart And fades away Skin white as winter As the sky returns to grey
Days go on forever But I have not left your side We can chase the dark together If you go then so will I
There is nothing left of you I can see it in your eyes Sing the anthem of the angels And say the last goodbye I keep holding onto you But I can't bring you back to life Sing the anthem of the angels Then say the last goodbye
אבל הכיף התחיל איכשהו ביום חמישי כשדידוש חגגה את היומולדת שלה...
את המתנה של המיוחדת הזאת נתתי לפני לא קצת זמן.. כי רציתי שהיא תפתח את זה ביומולדת שלה כשהייתה ברומניה.. אבל בסוף היא לא יכלה לקחת את זה איתה אז נתתי לה את הרשות לפחות את המתנה שלה כמה ימים לפני.
אחרי מיליון שנה שחשבתי מה להביא לה.. החלטתי בסוף לצייר לה ציור שלי שלה ושל תות.
היא אהבה. אבל בעיקר התלהבה לראות את הציור מעבר לנייר צלופן הסגול שעטפתי בו את הציור חח
יום שישי עצמו התחיל אצלי מוקדם ביותר כי הייתי צריכה לקום ב6 וחצי לעבודה.. אחרי שתכלס חזרתי מאוחר ,ויש לציין די שיכורה , מהמסיבת יומולדת של דידוש. (זה מה שקורה שהבטן של קצת ריקה ושתית קוקטייל ממש ממש מהר והוספת לכל התערובת שני צ'ייסרים כיפים.. היהי).
אז היום התחיל ככה ככה. אבל חפיף.. כי אחרי שינה חפופה ביותר קמתי והתחלתי להתארגן למסיבונת הקטנה שלי.
אחרי כל הדיבורים בזמן האחרון על איך שאני לא בטוחה אם לעשות את המסיבה המסורתית שלי, שתמיד בבית, במקום אחד.. והיתרונות והחסרונות בכל דבר.. החלטתי fuck it ועשיתי את זה שוב בבית, רק הפעם החדש.
לאט לאט (טוב יותר בבת אחת חח) אנשים החלו להגיע...
והבית התמלא בהרבה אנשים, שתהיתי באמת לאן הם יכנסו... וישר הייתי מוקפת בחברים המדהימים שלי.. וצחקתי והסתובבתי בין כולם.. ונתתי כמה שיותר צומי לכל אחד, למרות כשכל פעם שמישו הלך הרגשתי שבקושי דיברתי איתו.. אבל אני מניחה שככה זה כאת מזמינה כמעט 30 איש לבית שלך..
שתינו, אכלנו בורקסים.. בדרך כזו או אחרת חחח.. ומאוחר יותר אמא הוציאה את העוגה.
קודם כל היה צריך תמונה.. רק בטעות הוצאתי אוויר וכיביתי אותו טרום המשאלה אז היינו צריכים להדליק אותו שוב. אבל לפחות יצאה תמונה יפה חחח
החלק שלאחריו אני חוששת שממש לא אהבתי. כי הניסיון שלי של שנה שעברה לימד אותי שלגברים שאני מכירה אסור להרים אותי על כיסא..
ובמיוחד שלא 22 פעמים. (ניסו 23 המניאקים)
והכי ספציפי.. לתת לבורקס הגיי השחיפוש והחלשלוש הזה להרים אותי לבד מצד ימין!!
כך שיצא שהרימו אותי ממש חזק משמאל ומאחור, ששם היו גברים חזקים ומתלהבים.. ומימין לא כל כך. מצליחים לדמיין את התמונה המפחידה?
לא?
צריכים שאני אעזור לכם? אוקי!! להלן ההוכחות לסכנת המוות שעברתי או ממכה רצינית בראש, או מנפילה מפחידה מהכסא.
זה אולי יצחיק אתכם. אבל לא כיף להיות על הכסא הזה חחח
הצייילוווווווווווווווווווווווו!~
רואים את הזווית המפחידה שאני נמצאת בה? הייתי צריכה לאחוז חזק בחולצה של מתן כדי לשמור על איזון חחח
חברה אני לא צוחקת!!~@~ הדופק שלי היה דיי מהיר במשך 10 דק' לאחר מכן!
אם אני והחברה האלה נמשיך להיות בקשר בשנים הבאות אני ממש ממש לא מתכננת לעלות כל שום כסא!! EVER!!
טוב חוץ מהחלק הטראומתי ביותר הזה.. כמו שאמרתי.. היה ממש כיף.. וקיבלתי מתנות ממש חמודות.
המתנה העיקרית כמובן הייתה שיצא לי לראות את חברים שלי. בלי להיות קיטצ'ית.. אבל הם המתנה הכי טובה..
קיבלתי מאנה צמח צבר בתוך מן עציץ גמד.. כאשר באותו יום מסתבר קיבלתי בדיוק עוד אחד בסגנון. .אז התחלתי לפתוח סט גמדונים נחמד מחוץ לחלוני.. חח
מלאל המתוק קיבלתי את אחת הכוסות הגאוניות של חתולים תלת מימדי חח ושטיח לעכבר (חיחי חתול ועכבר..) ממש יפה..
ודידוש, מתה עליה באמת. הביאה לי מתנה פשוט מדהימה.
כמו שהיא רצתה, משו לבית שלא באמת צריך וגם משו שקשור למוזיקה כי אחרי הכל מוזיקה לשתינו זה אחד הדברים החשובים לנו ביותר.
היא קנתה לי כן לגיטרה. מדהימה. עכשיו אני לא אצטרך להחזיק את קורטזוש שלי כל היום בתיק שלה.
יותר מאוחר ניסינו לשחק קצת ספין דה בוטל.. אני אומרת ניסינו כי זה לא בדיוק הלך.
לא היו רעיונות הכי מעניינים ואנשים לא זרמו אבל עדיין נהננו.
המשימות העיקריות כרגיל היו עליי.
קרין ליקקה לי שוקולד נוטלה (יאמ) מהצוואר. משימה שעדי נתנה.
אבל אל דאגה.. אחרי זה התהפכו המושכות ונקמתי בה, אבל ריחמתי קצת ואצלה השוקולד נמרח רק על הזרת...חחח
משימה אחרת הייתה שהייתי צריכה לטייל לכולם על הברכיים (זה נשמע רע כשאני כותבת את זה פה).. וכמובן שכולם ניצלו את ההזדמנות לתת לי כאפה על התחת.. חמורים..
אחרי זה הרוב הלכו ונישארנו אני עדי ענת ומתן הבורקס שנישאר לישון איתי כפיות אחרי זה.. ואמא לקצת..
היה נחמד דיברנו וצחקנו.. ואיכשהו ראינו את אלבום התינוקות שלי.. איך השיחה התגלגלה..
מתישו ב4 הן הלכו ואני ומתן נרדמנו לנו ב5.
ובקיצור. היה ממש כיף! נהנתי ואהבתי לראות את כולם. אני נזכרת איך מור לפני שהלכה אמרה לי בשקט "תראי כמה אנשים באו לחגוג איתך"..
והיא צודקת. אני בשוק כמה אנשים יש לי בחיים שאני מחשיבה אותם המשפחה שלי. כל אחד שווה זהב ואני אוהבת אותם מאוד מאוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
, מהמסיבת יומולדת של דידוש. (זה מה שקורה שהבטן של קצת ריקה ושתית קוקטייל ממש ממש מהר והוספת לכל התערובת שני צ'ייסרים כיפים.. היהי
).
) מהצוואר. משימה שעדי נתנה.