וואו. אני באמת חייבת לגרום לאנשים להכניס לי רעיונות לראש. אופטימיות יתר לראש.
די כבר. לא למדתי את הלקח?
כל כך הרבה מקרים בעבר שלי שהיו אמורים להכניס לתוכי מספיק פסימיות ל20 שנה לפחות....
המקרה עם הפגישה לראשונה עם אבא שלי לפני שנתיים... כאשר גיליתי שכל מה שעיניין אותו זה הכסף שהוא יספיק לשלם וזה שהוא הפסיק איתי את הקשר (חוץ מהודעות אסמס של נאצה שהוא שולח מידי פעם) רק בגלל שהוא אמור להתחיל לשלם שוב כסף..
ואתם יודעים מה הכי עצוב? אני עדיין חושבת עליו מידי פעם.. אם הוא פתאום יופיע מה אני אעשה... ולחשוב על זה שעוד 4 חודשים הוא יוכל להפסיק עם המזונות ואז מה הוא יעשה... פאק.. אני פתטית.. ומטומטמת.
וזה רק דוגמא אחת.
לפעמים אני חושבת על אבי, דוד שלי שמת כנפל מצוק.. ויש עוד דיון על הדבר הזה אבל לא חשוב... אני נזכרת איך שהייתי קטנה ובשבוע שבו הוא היה נעדר, איך ציפיתי לשמוע ממנו כל רגע ולראות אותו מגיע.
פאק היה לי חלום על אינה, הייתי באיזשהו פסטיבל בקיבוץ נידח.. וראיתי אותה פתאום, והיא זיהתה אותי בפחד, והיה איזה משו שהיא הייתה צריכה לעשות כאילו היא מתה אבל היא לא, היא בסדר...
ועכשיו זה.
זה בכלל הדוגמא של הדוגמאות.
שנתיים. שנתיים ללא שום שינוי. שנתיים בהם אני הופכת להיות שוב אופטימית ואז כמובן הכל מתפוצץ לחתיכות, ואני אומרת לעצמי טוב עכשיו אני פסימית ואז הכל חוזר על עצמו שוב...כמובן שמהתחלה ידעתי את האמת, פשוט החלטתי להתעלם מזה, לא, יותר נכון החלטתי להסתכל על החיים מנקודת מבט שונה, שבו כל החתיכות של הפאזל בעצם התחברו אחת לשנייה לתמונה ברורה כשבעצם כל הפאזל נראה כמו יצירה של מירו....או קנדינסקי...
ועכשיו אני שוב בסוף המעגל... הפסימיות שלי לכאורה, שאמורה למלא את כל הגוף שלי, אבל בעצם הוא ממלא רק 99.9%, כי תמיד יש את החלק של 0.1% מהגוף שלי, ממש ליד הלב, שם מתחבא האופטימיות ומחכה לרגע המתאים ביותר להתפרץ...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
