!Nitwit! Blubber! Oddment! and Tweak

אם איכשהו חזר לי המצב רוח.. בקמצוץ.. לא יותר מידי

משו חייב לההרס

משו חייב לקרות רק כדי שאני אחזור לדיכאון שלי עוד פעם.

אפילו אם זה בדקות האחרונות לפני שאני נרדמת.

יורם היה חייב לשלוח לי הודעת "לילה טוב" לפני השינה...

'אני מעולם לא אמרתי לך שאני לא רוצה קשר איתך.

נהפוך הוא.

אני דווקא רוצה קשר איתך, רק לא דרך תביעות משפטיות'

אההה. יופי. בואו נשכח מזה לרגע שהוא שקרן פטולוגי שאמר לי "כל טוב" באס אמ אס...

אתה אומר לי בעצם שאתה רוצה קשר איתי רק אם אתה לא משלם מזונות?

כי ככה זה נשמע.

ולזה אתה מתכוון.

ואמא של יורם לא התקשרה עדיין... היא החליטה.

העולם רוצה אותי מדוכאת...

you want it? you got it

גאאאדדד איזה חרא של סופ"ש!!!

אפחד לא היה !#@~

אם הייתי רוצה לשבת כל הסופ"ש הזה על התחת יכולתי פשוט לסגור שבת במרפאה...

אוף נמאס לי.

אני מוצאת את עצמי מגתעגעת אל סבתא כל הזמן.
וכמה אני רוצה לראות אותה עוד פעם.. מחייכת את חיוך היופלה שלה.

געגועים זה כאב רציני.

מעולם לא שמעתי ציטוט כל כך נכון

"שמחת החיים הכבויה שלי"

טוב אותו בוקר כמובן כבר הצלחנו אני ואמא לצעוק אחת על השנייה.

סיבה מפגרת כמובן...

כמו תמיד. לא סיבה שלי כמובן.

בכל מקרה נסענו לבית של ההורים של יורם.

דבר ראשון שראיתי היה את יפה.

דבר ראשון שחשבתי עליו - יורם לא בבית.

לפחות על זה הם שמרו

אחרי זה ראיתי את דוד - האבא של יורם. הוא חולה פרקינסון קשה אזהוא ישב על כיסא גלגלים אבל הוא נתן לי חיוך ממש רחב.

זה הזכיר לי את חיכי ה"יופלה" של סבתא.

ממש התגעגעתי אלייה באותה עת.

בכל מקרה התחלנו לדבר.. סתם על דברים. אחרי כמה דקות אמא ושמעון השתתפו בשיחה. אז זה היה קל יותר.

למרות שעדיין היו כמה שניות של שתיקה מביכה.

אמא אומרת שיפה הייתה מאוד זהירה.

למרות שהיה לאיזה דקה שהיא פתאום אמרה לי שיורם אמר לה שהוא לא אמר לי שהוא לא רוצה לראות אותי יותר.

זה האזור המסוכן שאמרנו לה לא לדבר עליו אבל אני הצלחתי להסביר לה בקצרה ובעדינות שזה שקר ושהוא כן אמר את זה

ועוד בהודעת SMS

מידי פעם דוד, אבא של יורם, גמגם איזה שאלה שהסתדרתי בלהבין... וזה היה נחמד.

הוא ממש הזכיר לי את סבתא לפני שהיא נפטרה בצורה מפחידה.

אבל חוצמזה היה לנו איזה שעה וחצי כזאתי של שיחה עד שהלכנו.

זה הלך בסדר.

אבל מצד שני גם הפגישה הראשונה עם יורם.

אז נראה מפה איך זה ממשיך.

הכל תלוי בהם.

ובי כמובן.

עדכון 23:03 -

לא לקח לאמא של יורם הרבה זמן להתנהג המו שציפיתי.

היא התקשרה אליי רק כמה שעות אחרי הפגישה שלנו.. ואני הייתי בדיוק מתחת לבניין של עוד קרובי משפחה שאני צריכה לבקר לפני שחוזרים הביתה.

היא שאלה אם אנחנו כבר בחיפה... כאשר אמרתי לא היא אמרה שהיא רוצה לדבר איתי ועם אמא שלי על התביעה.

יופי באמת.

אז חזרנו לכוונה האמיתית מתחת לכל זה.

אני יודעת שזה לא אמור לכאוב. וזה לא כמו כאשר יורם שלח לי את ההודעה הזאתי.

אבל זה כן כואב קצת.

לצד הזה של המשפחה אמורים להיות חוקים מטומטמים בקשר לכסף?

שהוא מעל הכל?

ובכלל... כל הפגישה הזאתי החזירה אותי לגעגועים לסבתא שלי.

אני ממש מתגעגעת אליה. לחיוך שלה.

מצטערת על זה שלא יצא לי לבלות איתה מספיק לפני שהיא נפטרה.

למרות שאני מרגישה שבשנה הזאתי הצלחתי לכפר על מה שעשיתי בעבר.

Seems like it was yesterday when I saw your face

You told me how proud you were but I walked away

 If only I knew what I know today

 I would hold you in my arms

 I would take the pain away

 Thank you for all you've done

 There's nothing I wouldn't do To hear your voice again

 Sometimes I want to call you but I know you won't be there

 Some days I feel broke inside but I won't admit

 Sometimes I just want to hide 'cause it's you I miss

 You know it's so hard to say goodbye when it comes to this

 Would you tell me I was wrong?

 Would you help me understand?

 Are you looking down upon me?

 Are you proud of who I am?

 There's nothing I wouldn't do To have just one more chance

 To look into your eyes and see you looking back

 If I had just one more day, I would tell you how much that I've missed you since you've been away

טוב אני נסעתי לירושלים.

קודם לבני דודים שלי החמודים ליומיים.

ואז טוב.

לפגישה המהוללת.

תאחלו לי בהצלחה.

החלטתי לשים חלקים מהסיפור הקצרצרון שאני כותבת.... המבוסס על חלום שלי.. (פנטזיה יותר נכון)

כל פעם חלק אחר.

והוא מצונזר.. מסיבות שלאנשים מסויימים ברור.

I was staring at the T.V, not really paying attention… from the corner of my eye. I saw a movement.

Right from the window of our little lobby. I could see the entrance to the big lobby – the entrance to the clinic.

I looked toward the movement, and there she was, walking into the clinic… I wasn’t expecting her, my heart stopped beating, in a good way.

I jumped off the couch, running toward the entrance, running toward her.

With every step I took I came closer, and my heart beat faster.

When I entered the big lobby our eyes met, she looked at me with a big smile on her face. I love that smile. She even showed her teeth; that did not happen often.

I jumped right into her arms, a little too hard, so she took two steps backwards while we hugged. It was a long embrace.

זה הכל לבינתיים... תהנו :)