(כתמים של אור באמצע החושך)

כיביתי עוד סיגריה. השעה הייתה אז מאוחרת, ובשמיים במרחק, סמוך לקו האופק, פס דקיק בצורת חצי סהר גיחך עליי באורו הלבן. הסתכלתי בשעון, מתי היא תגיע, אם היא תגיע, ולמה שהיא בכלל תבוא. שאלות שדחקו בי ולא הפסיקו להדהד. נתתי לעצמי לנדוד קצת במוחי, איך הגעתי למצב הזה? הינה אני כאן, אפילו לא חמש שנים אחרי מה שקרה, מוצא את עצמי מחכה לה, אני מחכה לה.. איזה הומור יש לגורל.

שיחקתי עם חפיסת הסיגריות בין האצבעות שלי לשולחן, לפעמים אני מרגיש הבנאדם הכי קיצ'י עלי אדמות על זה שאני מעשן מרלבורו לייט, זה אפילו לא עד כדי כך טעים. פתאום הציפו אותי אלף ואחת דברים, מחשבות שמתרוצצות בתוכי ויוצאות מהצד השני, כמו קליעי רובה שנורים בכח ובזריזות אל תוך ראשי. אחת המחשבות תפסה אותי, אליהו- איזה מין שם זה? למה לא יכלו לקרוא לי רועי או דן? ובכלל, מה טוב בשם כזה ארוך, אם גם ככה אחר כך אני מקצר אותו לאלי. שנאתי את עצמי על המחשבה הזאת.

'טוב, רגע' אמרתי לעצמי, 'זה לא מה שמעסיק אותי עכשיו..'

איפה היא? למה היא לא באה?.. ניסיתי לרגע להזכר בפרצופה, איך שהעיניים שלה תמיד נראות כמעט על סף הבכי, ואיך שהשפתיים שלה מושכות את החלק שבין האף לשפה העליונה, יוצרות מין שקע, קצת יותר גדול מאצל רוב האנשים, אבל נשי וחמוד להפליא. נזכרתי בלחיים השמנמנות שלה, היא לא הייתה שמנה במיוחד, אבל הלחיים שלה דמו ללחיים של תינוק, וכל פעם שליטפתי אותן הן היו רכות ונעימות, מחממות את הידיים שלי גם ביום קיץ. לאחר שהשתהתי מעט בזיכרון הזה, כל שאר תוי פניה נעלמו מזכרוני בזה אחר זה, התחלתי לדמיין במקום פרצופה את הפרצוף של איזו שחקנית מפורסמת, בנקודה זו כבר החלטתי להפסיק לנסות.

רעם נשמע מכיוון החלון הסגור. ואז גשם התחיל לרדת, בהיתי בדמעות השמיים שניגרו על הזכוכית הנקייה, תוהה אם היא בחוץ עכשיו, אם היא בכלל זוכרת שקבענו להפגש, והאמת היא שאני מניח שלא.

אני זוכר שהחלטתי לדחות את התכנון שלי, ושאולי אני אתאבד מחר. תמיד רציתי למות לריח גשם.

מצמצתי לרגע וכשפקחתי שוב את עיניי בחוץ השמש כבר הראתה על אמצע הבוקר.

אני לא זוכר את הפעם האחרונה שחלמתי, כבר שנים שאני מעביר לילות שלמים במיצמוץ. קרעתי דף מהמחברת, כתבתי את התאריך של היום והתחלתי לעשות את רשימת ה'To do list' שלי להיום, מין הרגל קצת משונה שהכריחו אותי לעשות עוד מימי היסודי. כתבתי את הסיפרה אחד בצד ויקפתי אותה בעיגול, באותו הרגע שום דבר לא עלה לי לראש, כאילו שמישהו עבר עם פומפה ושאב ממנו החוצה את כל החרא שאפף את מחשבותי. חשבתי לעצמי למה אני עושה את זה בכלל ואז נזכרתי באבא שלי, שהרגיל אותי לרעיון. אני זוכר את היום האחרון בו ראיתי אותו, זה היה בצהרי יום קיץ בכיתה ב', הוא לבש מדי צבא ויצא למילואים. רבתי איתו באותו הבוקר, והדבר האחרון שאמרתי לו היה אני שונא אותך, מאז לא ראיתי אותו יותר. אני זוכר איך אמא התמודדה עם זה, או יותר נכון איך לא. איך שאני הקשבתי ממאחורי הדלת הסגורה כשעובד סוציאלי שאל אותה שאלות מוזרות. איך שהיא פרצה בבכי כשהיא אמרה בפעם הראשונה לאוזניי שסבתא גם הייתה חולת נפש, וגם אבא שלה. כשהחליטו לבסוף לקחת אותה לבית חולים אני הייתי כבר בן שש-עשרה, באו אנשים שלא פגשתי מעולם ואמרו שהם אלו שמקבלים את ההחלטות, תוך "התחשבות" ב"רצונות" וב"צרכים" שלי- ילד מושפל ובוכה. לבסוף הוחלט בשמי- אני אשאר פה לבד לפרנס את עצמי ועובד מטעם המדינה יבוא פעמיים בשבוע לבדוק מה שלומי. איזו בדיחה, הוא היה מגיע מסתכל מסביב על הבית ומברך אותי לשלום בדרכו החוצה, אבל את שלומי הוא אף פעם לא שאל.

בעודי נזכר בכל אלה, שמתי לב פתאום בדמעה שמנסה להתהוות לי בקצה העין, אבל כאילו שכבר לא נשאר בי מספיק אפילו בשביל זה, והדמעה הבודדה בעין ימין נשארה טלויה במצב הזה, חצי בחוץ חצי בפנים.

חיזקתי שוב את העיפרון בידי, כתבתי ליד המספר אחד את המשימה הראשונה שלי להיום- ללכת לבקר את אמא. לאחר מספר שניות של מחשבה מחקתי את המשפט בשלושה קוים ברורים.

עזבתי את העיפרון ונשענתי בחזרה לאחור כשאני מקווץ את הדף באגרופי. זרקתי אותו לפח מתחת לכיור, ולקחתי את החבל שלידו, תוהה איזה קשר לולאה מספיק חזק כדי להחזיק צואר של בנאדם באויר.

התעוררתי בחדר לבן. אני לא זוכר איך הגעתי לשם או למה.

"בוקר טוב"

אמר קול רך ליידי, וכשהסתובבתי לכיוון הקול כתם בצורת פרצוף נגלה לי. מישהי עם עיניים כחולות וקוקו גבוה. היא חייכה אלי חיוך מעליב, כזה שנותנים לילד קטן כדי שיחשוב שאתה נחמד.

"מה שלומך אתה מרגיש טוב?"

לקחתי רגע של מחשבה ואמרתי לה לא בזמן שחזרתי לתנוחה בה מצאתי את עצמי.

"אתה זוכר איך קוראים לך?"

עמדתי להגיד את שמי, אבל גיליתי שאף שם לא עולה לי בראש. חשבתי שניות ארוכות, שבמבט לאחור נראות כמו אולי דקה, לבסוף אמרתי לא בכניעה.

"אל תדאג, נגיע לזה. אתה זוכר למה אתה פה?"

אמרתי לה שלא. החיוך המגעיל שלה הפך לחיוך של רחמים. יופי, כאילו שזה יותר טוב.

"השכנה שלך מצאה אותך תלוי בחבל מקורת גג, היא אמרה שהיא לא הייתה דופקת אם היא לא הייתה רואה ערימה של דואר סגור בכניסה לדירה. הרופאים חושבים שהייתה מחוסר הכרה בערך חצי שעה. מזל שהיא מצאה אותך הא?"

אמרתי לה שכן ושבאמת מזל, למרות שחשבתי שלא, אני אפילו לא יודע למה חשבתי את זה. לפי התגובה שלה הבנתי שהיא קלטה את זה.

"טוב, אני אלך לקרוא לרופא, אתה רוצה אולי לשתות או משהו בינתיים?"

אמרתי לא שלוש פעמים, חשבתי לעצמי 'כמה שאלות בבת אחת, לבנאדם שאפילו לא יודע איך קוראים לו.. אני מניח שיש לי משהו עצוב לספר'

"אני לורה דרך אגב."

 יצאה. אני נרדמתי קצת, אולי לעשר דקות. יותר נכון התעלפתי. אחרי זה נכנסו ויצאו מהחדר שלי רופאים ואחיות לבדוק מה מצבי ולתת לי אינפוזיה והערכות ולכתוב על דף כל מה שאני רק אומר. בדקו ריפלקסים ולחץ דם ואחרי כמה ימים רצופים כאלה, אפילו לקחו אותי לצילומי רנטגן בצוואר וסריקת מוח אחת. כל הזמן שמעתי לחשושים מצד הרופאים, כאילו שהם מרכלים עלי למרות שאני פה, לוחשים משהו ובוהים בי בפליאה. מבטים שכאלה גורמים לי להרגיש כאילו מקווצים אותי לתוך קופסת גפרורים וזורקים אותי לאוקינוס.

אחרי כמה ימים נכנס מישהו לחדר שבו ישנתי. בחור עם משקפיים וקרחת וקצת שיער לבן. היה לו וסט חורפי אפור ומדכא וקלסר עבה מתחת ליד שמאל.

"שלום, אני דוקטור נורטון"

דוקטור, לא פחות ולא יותר. הוא שלח יד ימינית כדי ללחוץ איתי ידיים, אבל אני הייתי שקוע בעצמי לרגע ועד ששמתי לב שהיד מושטת הוא כבר החזיר אותה לחיכו.

"אני באתי לכאן בתור חבר, אם אתה רוצה לדבר עם מישהו או להגיד משהו אני זה המקום בשביל זה."

זרקתי אליו אנחה כדי להראות שהקשבתי. היה רגע של שתיקה בנינו

"אתה יודע איפה אתה בכלל?"

הוא החזיק את הסנטר בצורה מתנשאת בין האצבע לאגודל. אמרתי שלא והסתובבתי אליו.

"אתה נמצא במוסד סגור בשם גולדה. הרעיון היה של גולדה מאיר לפני בחירתה לראשות הממשלה והוא קיים כאן מאז. אנחנו נמצאים בגליל דרך אגב. הסיסמה של המוסד שלנו היא 'בית לכל מי שזקוק לו' ואנחנו לא גובים תשלום, זה הכל מסובסד מהממשלה."

הוא הסתכל בי במבט שמחפש שאלות. שאלתי אותו אם זה מוסד לחולי נפש, נראה שהוא היה קצת מופתע מהשאלה.

"כן" הוא אמר

"כן, זה מוסד לחולי נפש."

שאלתי אותו אם אני אחד מהמטופלים כאן. אחרי כמה שתיקות רצופות הוא העביר נושא בצורה חדה

"אני רוצה שנתחיל במשהו בסיסי, אתה לא זוכר איך קוראים לך נכון?"

התביישתי אבל עניתי כן בכנות.אחרי נשימה קצרה הוא הוסיף בטון אחר

"כאן בקלסר, יש לי רשימה של שמות. יש כאן יותר מ20 אלף שמות ולי אין עוד מטופלים אחרים"

הוא חייך.

"הייתי רוצה לנסות משהו, אם זה לא מפריע לך. אני רוצה לעבור על השמות פה, ואתה תנסה לעצור אותי כשאתה שומע שם שאולי הוא שלך. אתה מרשה לי?"

הרשתי.

"אבי?"

כלום.

"אביגדור?"

כלום.

"אביתר?"

כלום.

"אברהם?"

כלום.

"אגם?"

כלום.

"אדר?"

כלום.

"אורן?"

כלום.

"אושר?"

כלום.

"איל?"

כלום.

"אילון?"

כלום.

"אלדד?"

כלום.

"אליהו?"

רגע. אמרתי, ואז שניה אחת של מחשבה שהתפוררה במוחי ונעלמה, ולא אצלחתי למצוא אותה שוב. מקמט את המצח אמרתי לו לא, לא-משנה.

הרשימה נמשיכה לנצח, כל שם נשמע יותר מוזר וזר מאחר. שמות יומיומיים שאף אחד לא שם לב אליהם פתאום נשמעו כמו חיזרים ממאדים.

"שם אחרון"

שמעתי.

"אם זה לא זה ננסה שוב בפעם אחרת טוב?"

אמרתי נראה.

"תמיר?"

בקרע מעיק אמרתי לא. הרגשתי חסר זהות והדבר ההכי נורא בזה הוא שלא היה שום חלק במוחי שאמר לי אחרת. השעה הייתה כבר מאוחרת. השמיים היו שחורים משחור והכוכבים נראו כמו אור חזק ומחמם אבל במרחק גדול מידיי כדי שאוכל להגיע אליהם. הוא סגר את הקלסר ואמר, ניכר שגם הוא היה קצת מאוכזב.

"טוב, ניפגש שוב מחר. אני מבטיח לך שנדבר על משהו אחר."

קם. וחיכה שאגיד לו שלום. לא אמרתי. הוא יצא. דמעה טישטשה את הראיה שלי בעין ימין, למרות שלא הרגשתי עצב נוראי, רק עייפות. ודיכאון.

ניסיתי להרדם אבל לא הצלחתי, וכמו בכל לילה אחר מאז שהגעתי לכאן- בשלב מסויים מצמצתי ולעיניי הופיע הבוקר הבא.

בית החולים שינה את פניו בלי הרף, אבל במבט לאחור, אולי זה היה נכון רק מבחינתי. מה שהתחיל בתור רצף לא נגמר של חוויות קשות מידיי כדי לעכל, הפך לשגרה נוראית ואיומה וחסרת כל שינוי. אני לא יודע מה היה יותר טוב. לפעמים דוקטור נורטון היה שואל אותי שאלות שלא ידעתי איך לענות עליהם, אם אני יודע איפה אני גר, אם אני זוכר למה רציתי להתאבד, מראה לי תמונות וחפצים ושואל אותי אם משהו נראה לי מוכר. כל הזמן קיבלתי את ההרגשה שהוא מתנשא עלי יותר משהוא עוזר לי, הינה בנאדם מבוגר שאפילו לא זוכר מי הוא. הוא קרא לי אריק, אבל כל הזמן הזכיר לי שזה לא השם האמיתי שלי, הוא דיבר בטון מרגיע כל הזמן, אבל כשכתב משהו בקלסר שלו היה מקמט את המצח בעדינות, כדי שלא אראה. והמבט שהיה קבוע בפרצוף שלו, היה מבט של מי שצופה בערוץ המדע, בתוכנית על התנהגויות פראיות מוזרות של חיות בר בשבי. תמיד הרגשתי שהוא צוחק עלי.

ההרגשה הזאת ניכרה בי כל בוקר שהתעוררתי בו וכל ערב כשהלכתי לישון. עד שיום אחד הוא שאל אותי שאלה אחרת.

"תגיד לי אריק" לפני שהשלים את המשפט הוא קם, סגר את הדלת ונעל אותה, אז הסתובב אלי עם המבט הלעגני שלו והתיישב שוב, כאילו לא קם מעולם.

"אתה רוצה לחיות בכלל?"

הסתכלתי על הרצפה בשתיקה. האמת היא שלא היה לי מה לענות, לא ידעתי מה התשובה לשאלה וככל שהתעמקתי בה יותר כך גדל הפחד שלי מחוסר הידיעה הזה. ככה עברו כמה שניות של שקט.

"המקום הזה נבנה בשביל המצב ביניים הזה. אם אתה רוצה לחיות, אין לך מה לעשות פה. פה אתה לא תמצא חיים אלא שם, בחוץ. אם אתה לא רוצה לחיות, אז זה די ברור למה אין לך מה לעשות פה.

אתה הגעת אלינו כי ניסית להתאבד! אתה לא רצית לחיות. עכשיו אתה לא מוצא תשובה לשאלה. אני באופן אישי רואה בזה התקדמות." שקט. אם לומר את האמת אני גם לא הייתי מרוכז בו לגמרי, רק חצאי משפטים חדרו את המעטפת שנוצרה פתאום סביבי, ברגע שהוא סיים את המשפט הראשון, לא יכולתי להקשיב יותר לשום דבר. 'אם אתה רוצה לחיות, אין לך מה לחפש פה'. באותו הרגע תיארתי לעצמי שהוא לא מנוסה כלכך, אבל מה שהעסיק אותי יותר זה כמה מדכאת העובדה שאני כן נמצא פה.

"אתה לא חושב שזאת המקדמות?" הוא שאל. הסתכלתי עליו, במבט של ילד ששומע על המוות בפעם הראשונה. ראשי חזר מעצמו אל אותה נקודה בדיוק, ואני סיננתי מבין שפתותי את העובדה הפשוטה- אני לא רוצה לענות על זה. ברגע הקטן של שקט שהיה אחרי זה יכלתי להרגיש אותו רושם משהו בקלסר.

"בוא ניקח את זה צעד אחד אחורה, אתה רוצה למות?" לעצמי, בתוך הראש, עניתי לא. אבל לא העזתי להגיד את זה בקול, כי אם זה יהיה אמיתי, אני לא אדע איך להתמודד עם עצמי. שאלתי אותו אם אני יכול לישון עכשיו.

"אני באמת מעדיף שלא." אחרי שהפנמתי את זה, שאלתי אם אני יכול לעשן במקום. הוא גיחך.

"אסור לעשן פה" נשכבתי על המיטה עם הגב אליו. לא מתוך כעס או כדי לעשות לו דווקא, יותר בשביל לנסות לעבוד על עצמי שאני לבד. כשאני לבד אני מרגיש מין הקלה קטנה. שמתי לב שהרבה מאוד זמן הוא יושב ולא אומר כלום, אולי כמה דקות. זה לא קורה בדרך כלל.

"אתה רוצה לשמוע את כל הססמה של המוסד הזה?" לא הבנתי מה הוא רוצה, ובאמת שגם לא היה לי כח להתעסק בזה. אפילו לא עניתי לו.

"בפעם הראשונה שנפגשנו אמרתי לך את הססמה של המוסד, אם אתה זוכר. הסיסמה היא 'בית לכל מי שזקוק לו' אתה זוכר את זה?" קיוויתי שאם אני אשתוק הוא יחשוב שנרדמתי, זה לא קרה.

"זה חלק ממשפט שגולדה מאיר אמרה כשהמוסד נפתח לראשונה. המשפט בשלמותו אומר 'הקמתי את המקום הזה במו ידי, כדי שאוכל לתת בית לכל מי שזקוק לו, גם לאלה שלא חושבים שמגיע להם.'" שתיקה קצרה. שאחריה הוא החליף נושא בזריזות.

"אני רוצה שנדבר עכשיו על הלילות שלך"

הסתובבתי אליו, שאלתי מה לגבי הלילות שלי

"איך אתה ישן בלילה?"

אמרתי לו שאני אף פעם לא זוכר, שהלילות עוברים לי כמו מצמוץ אחד מהיר.

"זה לא מה שהאחיות אומרות. שמעתי שאתה צורח בלילות."

הוא שתק לרגע וחיכה לתגובה שלי, לא היה לי מה להגיד, כי אני באמת אף פעם לא זוכר את השעות של הלילה. אבל הרגשתי את הלב שלי פועם בחוזקה ובפחד.

"אתה זוכר חלומות?"

אמרתי לא

"מה לגבי הבקרים, מה אתה מרגיש?"

סיפרתי לו הכל, איך שאני מרגיש רע בכל בוקר, כאילו נגזר עלי להתעורר. איך כל פעם כואב לי בחזה, מין לחץ כמו זה שמרגישים כשבוכים המון זמן ולא מצליחים להפסיק. הוא שתק שוב, רשם בקלסר. כשהוא הרים את המבט שלו אלי, ראיתי שהוא שם לב למשהו. אולי לאותה הדמעה שכבר חודשים מדשדשת את דרכה החוצה מעיני אבל ללא הצלחה.

"אם אני אעבור לשבת לידך, זה בסדר?"

נדנדתי בראש להסכמה. הוא עבר לשבת על המיטה, ממש ליד הראש שלי. הוא הניח את ידו על השיער שלי, ואני שמתי את ראשי על הברך שלו. פתאום פרצתי בבכי, בכי מר וגדול, כאילו בכיתי כל דמעה שלא הצלחתי לבכות, הכל בבת אחת. הכל השתחרר, אפילו דמעות שלא ידעתי שיש לי, הרגשתי שבכיתי גם על דברים שאני כבר לא זוכר, כל מה שקרה עוד לפני שהגעתי לכאן. הוא ישב שם לידי, נתן לי לבכות והעביר יד רכה על שיערי.

בנוגע לזה אני דווקא יודע מה הרגיש יותר טוב. העדפתי שהכל היה עצור בפנים מאשר אמיתי כמו הדמעות שעל לחיי.