כול פעם דברים שקורים בחיים,
שעשיתי מהם עיניין, פתאום נהיים פחותים למדיי.
בסופו של דבר, אני מבינה את המשפט:"יש מעט מאוד דברים בעולם שצריך לפחד מהם" יותר ויותר כול יום.
הזמן בהחלט עובר מבחינתי, וכול השנים שבהן חיכינו לגיל הזה, של ה- כמעט 18,
מתקרב, איתו סיום י"ב.
כשה חושבים על זה,
מיסתיים י"ב,
חלק הולכים ללמוד, חלק איזה תפקיד בצבא שיעביר להם שנתיים\שלוש.
ואז מה?
עבודה,מתחילים לחשוב על משפחה שגרה.
להיות עם בנאדם אחד כול הזמן.
וזה צריך להיות מישהו שבטוחים לגביו.
איך פאקינג נדע?
לי למשל יש חבר מדהים.
באמת. ואני אוהבת אותו נורא, אנחנו ביחד כמעט שישה חודשים.. ביום יום (למעט הסופ"ש וכשה הוא לא סוגר, והוא בבית)
אנחנו מדברים בטלפון הרבה יחסית, אומרים כמה שאנחנו מתגעגעים, ולו רק יכולנו לקבל חיבוק אחד, אחד מהשניה.
איך נדע שככה יהיה תמיד?
תמיד יש את הזוגות האלה ש4 שנים ביחד ומאוהבים כיאלו מהיום הראשון,
אני מקבלת השראה ושמחה בשבילם, אבל מצד שני, האיך זה אפשרי?
אבל כשחושבים על זה, אם הייתם שואלים אותי על קשה של יותר משלושה חודשים ביחד לפני שנה, הייתי אומרת שזה שגרה ומשעמם.
הוא הקוקי שלי.
אינלי מילה יותר טובה לתאר זאת.
הוא תמיד מרגיע אותי כשאני נסערת, או כשאני סתם רבה עם ההורים.
חיבוק אחד ממנו שווה יותר מכל"יהיה בסדר" או:"החיים יפים" שאיי פעם ולא משנה מי אמר לי את זה.
ההרגשה הזו כשאנחנו ישנים בלילה , ואני מיתעוררת באמצע הלילה ורואה שהוא לידי, ומחבק , זאת מבחינתי הרגשה שאני לא יכולה לתאר.
אני מרגישה שככה אני רוצה שיהיה כול יום.
אנחנו חושבים וצוחקים על זה איך החיים יראו אם נתחתן וילדים וכ'ו...
אני זוכרת אמרתי משו דומה לחברה שלי פעם , והיא אמרה לי:"את יודעת כמה דברים יכולים לקרות בדרך עד ואם שזה יקרה?"
מפחיד אותי לחשוב כמה הכל שברירי.
היא אמרה לי הרבה במהלך השנים, לא חשוב עם מה או על מה, לקחת את זה בזרימה ולא לחשוב הלאה.
כרגע אם כיף לי, לנצור ולהנות מזה.
היא צודקת, אבל האופי החושב והרואה למרחקים שלי לא נותן לי לנוח.
הוא לא שונה ממני בכלל בקטע הזה ,
הוא אפילו יותר, למשל יום אחד דיברנו על הילדים המפונקים והיפים שיהיו לי, והוא אמר שהוא מקווה להיות האבא שלהם.
פעם דיבורים כאלה היו מפחידים אותי והיום כבר לא.
יצא לי לקרוא היום מאמר, שכתוב בו שאם אתם מרגישים שאתם מתנתקים מהעולם החיצוני החברתי שלכם, המערכת היחסים היא לא טובה.
אני לא יכולה להגיד שאני מנותקת, פשוט מקדישה פחות זמן, וזה לגיטימי.
אי אפשר להספיק הכל.
והאמת? שזה שמחה שזה משהו שאני מקדישה לו זמן.
אהבה זה דבר נפלא,
והאמת? שאני מאחלת אותה לכל אחד.
אבל רק לאלה שיודעים להעריך אותה, ועד כמה שהיא יקרה.
איך דבר כה נפלא יכול למות?
רגש כה חזק?
אבל ככה כולם אומרים, ורק באמת הזמן יגיד, ותמיד יש סיכוי שזה יהיה באופן הכי אכזרי שיש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
