שנאה שכל כל מסוכנת, שנוברחת כל כך עמוק בתוכי ומתפתחת בלי שאני אשים לב.
ומדיי פעם בפעם כל פעם שמדובר עליה , היא מיתפרצת בהתקפי זעם קצרים כיאלו שרומזת לי שאני לא אוכל להשתיק אותה עוד הרבה והיא תצא החוצה ותחריב הכל, ובמיוחד את המקור.
אבל אני שקטה, מאושרת ובעיקר בהכחשה שזה יעלם סתם ככה, כי אומרים שנכון, הזמן מרפא המון, אז בהחלט כן, אבל שנאה? אני כבר לא כל כך בטוחה.
אני לא רוצה לשנוא, אני רוצה רק אם כבר לאהוב ולשמוח , אבל אינני יכולה.
אני מפחדת מעצמי לפעמים. זה מגיע לשלבים האלה , לאט לאט טיפה אחר טיפה וזה יהפוך להיות יותר ויותר גלוי. אני מודה, בשלבים האלה מבחינתי קשה לי לשלוט, אני בנאדם שאוהב לשחרר קיטור , אני מוציאה החוצה וזה נעלם.
אבל פה? זה לא מפסיק לגדול. בסופו של דבר אני אשכח את זה מעצמי ואני יעשה משו מאוד רע, אני לא גאה בזה אבל מצד שני זה מגיע למקור.
תמיד אמא אמרה, מאז שהייתי קטנה, שהיא לא דואגת לי, כי מי שיתעסק איתי בסופו של דבר יאכל חרא בכוונה או לא, בחצי חיוך:)
ומה שנשאר בנתיים, זה לנשום עמוק....... בלי מחשבות רצחניות;)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
