בימים האחרונים יוצא לי לקרוא יומנים ישנים שלי, ופה ושם לדפדף אחורה בתקופת הפייסבוק, ולהבין....
עד כמה אני לא אותו הבנאדם.
כל כך המון תמימות ובעיקר טיפשות נאיבית, לדוגמא , אני מסתכלת על סטטוסים של לפני שנה אחורה ואני לא מזהה את עצמי, הכתיבה היא כל כך ילדותית גם כן , הציפיות כל כך .. אבל כל כך טוב, נאן ריאליסטיות.
המון אנשים שלא הייתי איתם בקשר ויוצא לי לפגוש אותם , בכלל לא מזהים אותי, היתבגרתי הזדקתי , אבל בעיקר התעצמתי, כל כך שהאקס שלי שאיתו הייתי שלושה חודשים פשוט הודה בעובדה שזה גדול עליו, ואני הודתי בכך שלא באמת הצלחתי לפתח רגש, והחלטנו להישאר ידידים, עד שלא יודעת מה קרה התחיל לכאוב לו כנראה כשה הוא הבין שלא אכפת לי ,אבל בטח מאצלו זה עיניין של אגו ולא יותר מדי, לא נורא אני מאמינה שהוא יתבגר ויעבור לו, בכל זאת הוא גבר הם מתבגרים מאוחר.
מה שאני עוד יכולה להגיד, יש עוד בנאדם בעולם , שאם לו יצא לפגוש אותי הוא לא יאמין שזאת אני, הרי אני בעצמי בקושי מזהה את עצמי והכל תהליך של התפתחות אישית- שהובילו אותי לפה, אני אפילו דיי וויש שיצא לנו להיפגש וליישר את ההדורים כי קצוות פתוחים זה בלאי, בסופו של דבר אני מאמינה קיום שיש לסגור דברים בצורה טובה כי קארמה היא באמת ביץ'.
לכולם מגיעה הזדמנות לאהוב באמת , רק העיניין הוא שאני לא הצלחתי לעשות זאת כבר הרבה מאוד זמן, אבל זה גם משו שאני לומדת , אבל למדתי לאהוב אנשים בכללי ולהעריך אהבה ועד כמה היא חשובה בחיינו, ושלא צריך לקחת הכל כמובן מאליו ויש אנשים- שכל חייהם חיים אהבה שקרית וסינתטית, ולא כולם נולדו עם היכולת , וחלקם פשוט לא רואים אותה.
כיום הסביבה שלי מורכבת מאנשים טובים, שאני בחרתי, וכל אחד ואחד מהם יהלום מבחינתי, ועד כמה שאולי לרובם אני לא מראה את זה תמיד כי זה משו שאני עובדת עליו- וזה בסדר כי כל עוד העיניין בתהליך זה כבר טוב.
אני רק רוצה להגיד שאני אוהבת כל אחד ואחד מהם, והם הכי חשובים לי בעולם! גם אם אני לא אומרת את זה בקול רם לעיתים קרובות.
השאלה שכרגע עולה במוחי היא- האם אנשים יכולים באמת להשתנות? אני חושבת שאולי בקטע הזה עודני נשארתי נאיבית.
שלכם, יעל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
