עוד פעם באה התקופה הזאת בשנה.
ערב השנה החדשה הולך ומתקרב.
ופתאום אני מתחילה לחשוב על כ"כ הרבה אנשים שהיו פעם חלק מהחיים שלי.
את חלקם אני הרחקתי,חלקם התרחקו מבחירה.אני יודעת שהכל לטובה,אבל...פאק.
תמיד יבואו אנשים חדשים שיהיה לי אתם טוב.אבל אנשים חדשים לא יכולים לסגור את החור שהשאירו האנשים לפניהם.:/
תמיד אני אומרת שהכל בסדר.שלא צריך להביט לאחור ולהצטער,כי זה לחלשים.אבל בתקופה האחרונה,הבנתי שאני פשוט מפחדת להסתכל אחורה.להסתכל ולהבין כמה הפסדתי.
אני תמיד חושבת שהכל לנצח.ותמיד מתפלא מחדש.תמיד.
נמאס לי להראות קרה,מרוחקת,שמה זין על הכל ועל כולם.אבל אני לא יכולה אחרת.
אני לא יכולה לבכות כשעצוב לי,להגיד שאכפת לי.
כמה שאני תמיד משתדלת לא להיקשר לאנשים בסוף אני נקשרת אליהם.אבל אני שוכחת לתקופות ארוכות כי הראש שלי עסוק בדברים אחרים.ורק בתקופות מסוימות,כמו עכשיו למשל,אני נזכרת בכל האנשים שפעם היו שם בשבילי,פעם הייתי שם בשבילם,ועכשיו כל זה כבר נחלת העבר.
פאק,אני כזאת בת-זונה לפעמים.
I've seen it before, it happens all the time
You're closing the door, you leave the world behind
You're digging for gold, you're throwing away
A fortune in feelings, but someday you'll pay
You know that you are cold as ice
פאק,כל-כך טוב לי עכשיו,אבל עדיין יש משהו שמציק לי על הלבבה:/
אבל את הנעשה אין להשיב,ואת מי שאיבדתי לאורך השנים האלה גם לא.
אני פשוט צריכה להינות מהרגע הזה שטוב לי,ומהאנשים שעוד נותרו.כי מי יודע מה יהיה מחר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Best Damn Thing-