I'm just a notch in your bedpost
But you're just a line in a song
כל כך הרבה מה לשפוך,וכשזה מגיע לכתיבה אין לי כלום.
משהו מוזר עובר עליי עכשיו.
אני נשברת.אבל נשברת לאט.כל פעם חתיכה אחרת.כמו ברזל שכל פעם נופלת עליו טיפה.
זאת אחת הזבירות הכי קשות שעברתי בחיים,ואלוהים יודע שהיו הרבה.אני מתגעגעת לשבירות של שנה שעברה,של לפני שנתיים,מתגעגעת להיסטריות,לבכי,לרגשעכשיו הכל כהה יותר. הכל שם היה מהיר.נשברתי מהר,אבל גם החלמתי יחסית מהר.פה הכל קורה לאט.
בשלב מסוים את מעמיה פנים,משקרת לכולם וגם לעצמך.אחר כך כבר קשה להבחין בין אמת לשקר.
א]ילו כשאת סוף כל סוף באמת מנסה להיפתח ולדבר מהלב-לא מבינים אותך.חושבים שזה סתם ככה,שלב עובר,מרוב שהסתרת את זה במשך כ"כ הרבה זמן.
לבסוף כל מי שיקר לך מתרחק ממך.אבך אני יכולה להבין.יש בתוכי כ"כ הרבה חרא שאני שופכת על אנשים מרוב שאני לא יכולה להתמודד אתו..אז איך אפשר להאשים את מי שמתרחק?
כרגע יש בי כ"כ הרבה רעל שאני פשוט לא יכולה להתמודד אתו יותר.
כי אני סופגת וסופגת אבל משום מה הפעם זה שונה משאר הפעמים.אולי כי פעם הייתה לי כתף להשען עליה.בתכלס,עכשיו גם אני לא לגמרקי לבד..אבל זה כ"כ פאקינג מרגיש ככה.
אני אף פעם,אף פעם לא מעריכה דברחים עד שהם נאבדים לי.
אבל אני יודעת שאני אצא מזה,כרגיל.ואני אמשיך הלאה,כרגיל.
אבל דוגרי אין לי כוח יותר.
כל דבר יכול לגרום לי להתחיל לבכות,ומצד שני -לא בכיתי מי יודע כבר כמה זמן.
אני רצה בפאקינג מעגלים ונמאס לי.
פשוט דיי.