it's all about me-deal with it

הייתי בספונטאניות בנתניה והיה ממש כיף3:

אהבה על שכטר3>

הכל בכלל התחיל מזה שרבתי עם אחותי ואמא שלי על חולצה וזה שאני אגואיסטית ופאקה. הבעיה היא שלאמא שלי יש משבר גיל הארבעים מתמשך ואחותי סתם דפוקה3: (אורלי אם את קוראת את זה-בעיה שלך,אמרתי לך מיליון פעמים לא להיכנס לי לבלוג)

והלכנו לפסטיגל כמו ילדות בנות ארבע והתלהבתי מעודד מהפיג'מות^^

ואין לי כוח לחפור.החיים יפים:)

אני כ"כ אוהבת את העולם ואמא שלי לא תצליח לשנות את זה.

בלאט,כ"כ נמאס לי לשמוע שוב ושוב מה דפוק בי וכמה שאני נוראה ופאקה פאקה.

I am who I am.Live with it.

כאילו-לא בחרתי להיוולד,לא בחרתי מי יהיו ההורים שלי.בלאט,אפילו לא בחרתי איך יקראו לי!!!!!!! אז שתסתוםP:

תכלס,אם היו מביאים לי כסף,הייתי בכיף נוסעת מהבית ולא חוזרת לשם אף-פעם3: ואני אומרת את זה בשיא הרצינות.

אבל אני קטינה ענייה.אז נדפקתיP:

אבל חוץ מזה?

אני אוהבת לחיותD:

ואני פשוט לא מאמינה שסבתא שלי דיברה עם שכ'טר ויוני ולא שמה לב שזאת לא אניXD

טוב

שימחה על חיי:))))

3>

עוד פעם באה התקופה הזאת בשנה.

ערב השנה החדשה הולך ומתקרב.

ופתאום אני מתחילה לחשוב על כ"כ הרבה אנשים שהיו פעם חלק מהחיים שלי.

את חלקם אני הרחקתי,חלקם התרחקו מבחירה.אני יודעת שהכל לטובה,אבל...פאק.

תמיד יבואו אנשים חדשים שיהיה לי אתם טוב.אבל אנשים חדשים לא יכולים לסגור את החור שהשאירו האנשים לפניהם.:/

תמיד אני אומרת שהכל בסדר.שלא צריך להביט לאחור ולהצטער,כי זה לחלשים.אבל בתקופה האחרונה,הבנתי שאני פשוט מפחדת להסתכל אחורה.להסתכל ולהבין כמה הפסדתי.

אני תמיד חושבת שהכל לנצח.ותמיד מתפלא מחדש.תמיד.

נמאס לי להראות קרה,מרוחקת,שמה זין על הכל ועל כולם.אבל אני לא יכולה אחרת.

אני לא יכולה לבכות כשעצוב לי,להגיד שאכפת לי.

כמה שאני תמיד משתדלת לא להיקשר לאנשים בסוף אני נקשרת אליהם.אבל אני שוכחת לתקופות ארוכות כי הראש שלי עסוק בדברים אחרים.ורק בתקופות מסוימות,כמו עכשיו למשל,אני נזכרת בכל האנשים שפעם היו שם בשבילי,פעם הייתי שם בשבילם,ועכשיו כל זה כבר נחלת העבר.

פאק,אני כזאת בת-זונה לפעמים.

I've seen it before,  it happens all the time
 You're closing the door, you leave the world behind
You're digging for gold, you're throwing away
 A fortune in feelings, but someday you'll pay

You know that you are cold as ice

פאק,כל-כך טוב לי עכשיו,אבל עדיין יש משהו שמציק לי על הלבבה:/

אבל את הנעשה אין להשיב,ואת מי שאיבדתי לאורך השנים האלה גם לא.

אני פשוט צריכה להינות מהרגע הזה שטוב לי,ומהאנשים שעוד נותרו.כי מי יודע מה יהיה מחר?

פתאום אני מרגישה...משועממת:S

גם אושר יכול להיכנס לשיגרה,לא?

אני לא מאמינה שאני אומרת את זה..אבל חסר לי אקשן בחיים:/

חסרה לי קינאה,בכי,כעס,ריבים.

הכל פשוט כ"כ טוב ויציב,שבא לי להתפוצץ לפעמים.

דאמ,חיים מושלמים זה משעמםXD