עצוב וכואב..
יצא לכם לראות פעם את המשפחה שלכם מתלפגת? נקרעת לשני שבטים? אני לא מדברת חס וחלילה על גירושים.
אני מדברת על אנשים שבמקום לאהוב ולתמוך אחד בשני, מתחרים, זוממים, מרכלים, פוגעים.
מביטה בהם, מחייכת, הם מחייכים. אני יודעת שמאחורי החיוך יש דברים נוספים. כל כך הרבה שנאה- על כלום.
מטורף. מופרך. הזוי. איך?
אז בתוך הטירוף, אני חושבת.
יושבת, מאזינה לצלילי מוזיקה טובה, מביטה במזג האוויר הסוער שבחוץ, ומנסה להבדיל בין הסערה בחוץ לבין הסערה שמתחוללת בביתי, במשפחתי, בתוכי.
מנסה להיות בסדר, בשביל שאוכל להתמודד איתם.
אז כן, ניסיתי. ניסיתי לשטוף החוצה את הצרות. לשטוף החוצה את חוסר הביטחון העצמי בתקווה שזה ישנה ויעזור. חשבתי זו דרך בטוחה וטובה ובעיקר קלה. שאחרי זה אהיה בסדר. אבל נכשלתי. לא הצלחתי..
זו באמת דרך קלה? פתרון למשהו? או פשוט הדרדרות למצב של אי שפיות?..
אז דיברתי. שיתפתי את אמא. שאמרה שלא אעיז להכנס לזה בכלל. שזה לא הכל בחיים. שיש ללמוד לקבל את עצמנו, להשלים עם עצמנו, ללמוד לחייך לעצמנו במראה. החמיאה לי עם כל המחמאות שנחמד לשמוע, אבל קשה להשתכנע מהן, שאני לא מאמינה בהן.
ניסתה להשביע אותי שלא אנסה לעשות זאת שוב, חזרה ואמרה שזה מוביל לטירוף מוחלט.
טירוף?
מוזר. הטירוף האמיתי הוא המחלוקות האלו. כאלו שיש בין אויבים ולא בין בני משפחה.
אז עצוב לי לשמוע. עצוב לי וצורם לי לשמוע כמה קשה להם. כמה לא טוב, כמה כואב. הלוואי והייתי יכולה לשפר את המצב. הלוואי והייתי נוקשת באצבעותיי והכל היה מסתדר במקום. הייתי מצפה שאחרי כל מה שעברנו, המשפחה תהיה מאוחדת. כנראה שטעיתי..ובגדול.
מועקה. היא חופרת בתוכי, עמוק ועמוק יותר ויותר. בשבילים אבודים אני מתרוצצת, נסערת, בוכייה בהסטרייה וחרדה.
פחד גדול- מה יהיה? איתי? ואיתם? ועם האהבה העצומה שאני חשה לכולם בעוד שהם מפנים גב אחד לשני?
דבר אחד להם במשותף. הם רוצים שאני אלמד לאהוב את עצמי. שאני אהיה בסדר, והם פוגעים אחד בשני.
הם לא מבינים. אילו שטויות. מפספסים את העיקר. מקשים ופוגעים גם בי.
אני יושבת ובוכה..חסרת אונים בתוך טירוף מוחלט, אחד כזה שלא בחרתי להכנס אליו.
אני מפחדת. פחד מוות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
