נולדה לי בת דודה !!! קוראים לה נגה. מי שיודע את הסיפור מבין עד כמה הלידה מביאה חששות אבל שמחה מרובה.
הכי חשוב שתהיה בריאה ומאושרת. אני קיוויתי שיוולד בן, שאולי ימלא חלל חסר, אבל האמת היא שאני פשוט מאושרת שהיא נולדה, שהיא בריאה ושרק מבט אחד בה גורם לחיוך רחב.
אז שאיפות או דברים העומדים על הפרק :
1. הופעה של היהודים /m\
2. טיול שנתי :]
3. יום הולדת (עדיין לא יודעת מה לעשות חח)
וזהו בגדול.
אין כל כך מה לספר.
לפעמים אני פוחדת לאמר שקצת בסדר, מתוך פחד שזה יעלם.
אבל בהחלט אפשר להגיד שבאוויר יש ניחוח של בסדר, של טוב.
מרימה ראש למעלה ומחייכת. משתדלת לאמר תודה על מה שיש- כי פתאום הבנתי, שיש המון.
תקופה לחוצה מתקרבת. תקופה של בחינות, ציפיות, בגרויות!! אבל עם כל זה, יש בי סוג של התרגשות.
עוד מעט בת 16. אחריות לא קטנה. התרגשות עוד יותר גדולה. בהתלבטויות מה לעשות כדי לחגוג, כי להיות בת 16 מסמל בשבילי שלב אחר לגמרי.
הבית מתקדם, ועד סוף מרץ אנחנו כבר נחזור אליו.
וחוץ מזה? כתבתי משהו-
את שותקת.
מביעה מבט מבולבל ועמום..
את לא מבינה?..
ביד אחת גורל וביד השנייה מצפון.
בעין אחת, את רואה את היופי ובשנייה את רואה את הסוף.
באוזן אחת, שומעת איחולים, מחמאות ובאוזן השנייה צעקות.
בנשימה אחת, את שואפת לך אוויר, שיתן לך כוח, את הנשימה השנייה את לוקחת כי נגמר.
ובלילה בהיר, כשהשמיים מחייכים לך, מצביעים לך על הדרך, את תחפשי אותה.
בשבילים אבודים, בקור ובסערה,
את תלכי אליה, כי היא קוראת לך.
במחשבות, בכאב, בלילות ללא שינה - היא אמרה לך לבוא.
בעת צחוק, ושמחה שנפלה בחיקך, את שומעת את הזעקה שלה.
היא לא נותנת לך מנוח. מהדהדת בראשך וחודרת לכל אבריך.
כי היא שם. מחכה.
אבודה, מבולבלת, נטושה וכואבת- בדיוק כמוך.
ההשתקפות, הדמות שאיתה את לא יכולה לחיות.
כל מבט לעברה דוקר. הייתי שוברת אותה, בשבריר שנייה.
הייתי מטיחה בה האשמות על מה שלא הצליחה, שאנחנו לא הצלחנו.
הייתי מביטה בה במבט מזלזל ובתמהון- איך היא חייה עם עצמה?
כי היא לא. היא פשוט לא מספיק טובה. לא בשבילה, לא בשבילי.
היא המפלט. באוזניה אני מתלוננת, לנגד עיניה אני בוכה, מתפרקת.
עליה אני צועקת ואחר כך מתחרטת.
היא נשמה אבודה, בדרכה שלה. ונדמה כי אנחנו אותו הדבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
