This is my way to face reality

השנה עוברת לי מאוד מהר..

עוצרת רגע, סוקרת את כל הרגעים עד לעכשיו- כמה דברים עברנו, מדהים.

יצא לי בזמן האחרון לדבר עם המון אנשים על עניין הערכה עצמית.

הבעיה שלי היא שאני חייבת אישור מאחרים. כל דבר שאעשה, כל צורה שאראה, אני אצטרך אישור- הסכמה כללית מכל אחד ואז אוכל לאשר בעצמי.

בעיה לא פשוטה, אני לא מצליחה לשנות את זה. אבל אני לא מתייאשת. השיחות מתחילות קצת לעזור, ואני מנסה לעזור לעצמי- השאיפה והמטרה אליה אני מייחלת להגיע היא ללמוד לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי כמו שאני ובאיזשהו מקום לקוות שיקבלו אותי אחרים גם כן.

החודש יום הולדת 16. צעד לא קטן..

הרגשה כללית- הרוב בסיידר..וזה נחמד.

יש משהו שמפריע לי, הרגשת אכזבה מסוימת, ממשהו מסוים, אותה אכזבה שחוזרת על עצמה מחדש באותה המתכונת.

אולי מה שמפריע לי זה שהתרגלתי כבר. לאפשרות היחידה- לצורה האחת והיחידה בה דברים כאלו מסתיימים- בכלום.

כלום לא קרה וכלום לא יקרה. זה הקטע שאני בדרך כלל מתחילה לבקר את עצמי ולברר מה אני עושה לא בסדר אבל זה משהו שאני מנסה להפסיק איתו.  קרה לכם שהגעתם בתחום כלשהו לפסגה והרגשתם ריקנות.?

הצלחתם לבצע משהו כמו שצריך, מאה אחוז, ומשהו עדיין לא שלם. מישהו עדיין תמיד יגרום לחיוך לרדת ובמהרה.

מתמודדים..אני לא הראשונה ובטח לא האחרונה שתתמודד עם בעיות הערכה עצמית. ועוברים הלאה. עוברים בחיים דברים יותר גרועים. ובנימה אופטימים זו :] אני רק אכתוב שיש בי התרגשות לקראת התקופה הקרבה.

לא ברור למה אבל התרגשות ולא בהכרח רעה.

תחושת ביחד עוטפת אתי בזמן האחרון. משפחה, חברים, אנשים אוהבים.

זהו לבינתים...שבוע נעים לכולם :)

חזרה לשגרה אפשר להגיד.

חזרנו מהטיול השנתי. היה כיף, היה מעייף, היה יפה ובגדול נהניתי :]]

המסלולים היו סבירים, לא קשים מדי. ביום האחרון היה לנו מסלול עם מים והיה נחמד :) עדיין, יש דבר אחד שממנו קצת התאכזבתי, אבל זה דבר טיפשי, שאני הופכת להיות מיומנת בו כבר, אז אני לא אדבר על זה.

לפני 8 ימים, נולד לבן דוד שלי בן!!

יום אחרי שהוא נולד, חלמתי שהשם שלו יהיה עם האותיות א' ות' והתעקשתי על זה. אף אחד לא האמין לי, והיום, בברית, ההורים הכריזו שקוראים לילד איתי!!!!!!!!!

חחחחח ענק! ><

ועוד משהו, יותר רציני, שלי מאוד חשוב לכתוב עליו-

אתמול נסעתי עם ההורים לחיפה למשהו של העבודה של אבא, וביקרנו את סבתא. ישבנו אצלה, שמענו חדשות והודיעו על הפיגוע שהיה אתמול בישיבה. פשוט פרצתי בבכי.

הרגשתי נורא- מועקה משולבת עם פחד ורחמים. בכיתי ובכיתי..

כל הסיטואציה, של אותו חוסר האונים שהם היו מצואים בו. מבחינתי, זה היה שפל מדרגה, להכנס למקום שבו מתפללים, לומדים תורה, מקום שמייצג את העם ולבצע טבח באנשים כמו היו חיות, בהמות.

המקסימום שאותם אנשים היו יכולים לעשות על מנת להציל את החיים שלהם היה להכנס לחדר פנימי ולקוות שעל אותו החדר, אותו רוצח יפסח. פשוט נורא.

לי חשוב לכתוב על זה. יש שיגידו שזה מפגר, ואיך יכול להיות שבכיתי, הרי אני לא מכירה את ההרוגים, או את הפצועים ואני גם לא שומרת שבת. אבל דבר אחד כן, הם שלנו. הם מתוכנו. זה היה כואב, ועצוב- גם לי. למספר שעות הרגשתי כאילו אני שייכת למשפחה אחת ממנה נלקחו אותם הנערים. נערים, רובם בגיל שלי. האמת, הזדעזעתי.

אנחנו חיים במציאות מעורבבת, מעורפלת, מפחידה ומסוכנת.

ויש שיגידו שישנם צדדים רבים לעניין ושיש להסתכל על כולם. אבל, אם להיות כנה, הם לא רואים בעיניים מרוב רצון להרוג. זוהי לא מלחמה בין צבא וצבא, אלא בין צבא לאזרחים. הם הורגים והורגים, והם לא יעצרו פה. אותי, אישית, זה מפחיד מאוד.

זהו..זה היה השבוע שלי.

ביום ראשון חוזרים לשגרה- בי"ס, מבחנים, לחץ וכל החבילה המצורפת.

דבר אחד אחרון-

משפט לא צפוי, שהגיע היום ממישהו שממנו לא ציפיתי-

"...אבל את יודעת שאי אפשר להחליף את זה. זה מה שאלוהים נתן ועם זה צריך לחיות.

 אז מה?.. את יודעת איך אומרים- זרמי עם זה..." עשה לי משהו. אולי איזה סוויץ' קטן וטוב בראש.

אם יש משהו שמאחוריך לאורך כל הדרך, נותן לך גב ואומר את מה שצריך לשמוע- זאת המשפחה. אני אוהבת את המשפחה שלי, אם לא הייתה לי אותה, אני חושבת שלא הייתי שורדת..ואני פשוט רוצה להגיד להם תודה.