כשהמילים ייעלמו, כשהדיו יימחק, ארצה לזכור אותך מחייך.
ארצה לזכור חום של חיבוק במקום געגוע,
ומבט מחייך במקום לב פגוע.
ארצה לראות אדם נולד, קם, ולא אדם שתם ונשלם.
לא ארצה למות לאט לאט, בייסורים, במחשבה עלייך.
עם טעם מר של כאב בפה, עם רסיסים של הלב ביד,
אני אפול ואשאר לבד.
כי עכשיו כל דמעה היא סיפור בפני עצמו, על שמחה ועצב שהתערבבו בטעות.
על לילות שלמים, במחשבת ציפייה למחר, כשבעצם מחר - הוא עוד יום מר.
אז אם גם אתה בודד עכשיו ומרגיש קרע שלא מתאחה, ואם גם אתה לא מעז לחלום, לקוות לטוב שעוד יבוא, תדע שגם אני מרגישה כמוך, שבלילה אני סיוט וביום אני געגוע, ואחרי כל הכאב והעצב, אני עוד פצע פתוח....בדיוק כמוך.
סתם כתבתי באמצע הלילה...יש לי מחסום...קשה לי לכתוב.
אני בדיכאון...יכול להיות שחלק יחשבו שסתם...אבל היום הרדמנו את הכלבה שלנו, שהייתה אצלנו 9 וחצי שנים, מאז שהייתי בת 6. בשנים האלו הייתי המון בבית לבד, איתה והיא לקחה חלק חשוב בחיים שלי ועברה איתי הרבה מאוד.
היא חסרה לי, אני מתגעגעת אליה וקצת עצוב לי עכשיו...
כשהייתי שעות על גבי שעות לבד- היא הייתה איתי, במלחמה- היא הייתה איתי, כשההורים רבו- היא הייתה איתי, כשהתחשק לי למות או לצרוח- היא הייתה איתי...עצוב לי. לפחות עכשיו היא לא סובלת, היא הייתה מאוד חולה כבר...
בנוסף לזה, דוד שלי אושפז היום בבית חולים..עם משהו בלב..הוא אבא של יונתן ז"ל (למי שיודע.). כאילו שהוא, אשתו והילדה שלו לא עברו מספיק בששלוש שנים האחרונות. אני רק מקווה שהוא יהיה בסדר.
כאילו שהמשפחה הזאת לא ספגה מספיק מהחיים האלה, אבל מצד שני- מי לא? לכל אחד יש את הבעיות שלו. אני פשוט צריכה שיחת נפש קטנה ואולי חיבוק טוב, למי שיש זמן וכוח לשגעונות שלי חח.
אחרי השנתיים האחרונות, קשה לי עם כל דבר רע שקורה..הפחד הזה לאבד שוב, לחוות את זה שוב. חס וחלילה. לא רוצה..ולא יכולה.
בכל מקרה, שיהיה לילה טוב... ושיהיה רק טוב לכולם. נסיים את הפוסט בנימה אופטימית, ובתקווה שהכל יסתדר בסופו של דבר ...לא?..