אז כמו שבטח שמתם לב, אני סובלת מכאבי ברכיים, גב, כתפיים, קרסוליים, עקבים, כריות של אצבעות ובוהן..אה כן-וגם ממחסור בעדכונים. ולא רק בגלל העובדה הפשוטה שאין לי מקלדת כמו שכבר הבנתם מהפוסט הקודם (ביין, אתה לא חבר. אתה לא מגיב), אלא גם מחוסר זמן ולחץ ועומס עומס עומס עומס, ולא רק על העמוד שדרה, אני לא אתפלא אם בצילום ברכיים שמתוכנן לי יעלו על שברי מאמץ במוח.
אבל אני לא אתבכיין פה, ואגש ישר לעניין-
שיעור חיבור:
הפרה החליטה למות היום, אז ביין התיישב לידי (עכשיו אתה כן חבר) ולהעביר ביחד איתי את הזמן המיותר הזה (שהפעם קיווינו שהסוף לא יתקרב בגלל המבחן במתמטיקה שצפוי לנו בשעה שאחריו) והמורה מאוד הפריעה לנו לדבר..
אני והביין היינו באמצע שיחה סוערת על צמחים שעושים פוטוסינטזה בבית קברות (ולא, לא מדובר באריאל/ק וואט אבר שרון) כשהבחנו שורז מנסה לקבל שיתוף פעולה של הכיתה בכתיבת חיבור על אלימות מילולית, וניסינו להצטרף כדי להרשים אותה.
זה הלך ככה:
"אלימות מילולית..למה היא גורמת?"
"פגיעה נפשית!"
"טראומת ילדות"
"ברית מילה!!!!!!!!!!!"
"מה ברית מילה?"
"אה..לא משחקים אסוציאציות?"
אנחנו שמחים מאוד שהיא לא המורה שלנו למתמטיקה:
"נועם, אני, זה לא בסדר, אני רוצה לדבר איתך...שיחה ב2 עיניים."
או המורה שלנו לאזרחות:
"נועם, צאי מהכיתה"
"מה זה המורה?! יהודי לא מגרש יהודי!!!!!!!"
או המורה שלנו ללשון:
"במקרים מסויימות"
אבל לא נורא-
ורז, אנחנו אוהבים אותך!
אז אחרי שיעור חיבור, היה לנו מבחן במתמטיקה. אני יכולה לחתום לכם, שאת ה50 עברתי, ככה שלא תזלזלו בי. אהמגרמקאהמ.
וממתמטיקה, קפצנו ישר לוואנבי שיעור חינוך...
נדיה הצהירה שכל איחד מאיתנו הוא מיוחד במינו, ויש רק איחד כמוהו. ושבכל אחד מאיתנו ישנה תכונה חיובית והיא רואה רק אית הטוב שבנו.
"המורה! מה טוב בדני?!"
"הוא..לא נמצא כאן היום..."
ובשיעור כימיה מרק הוכיח לי שאפשר להסתנן מהכיתה בלי שהמורה תשים לב...וזה לא כי הציצים מפריעים לטווח הראייה שלה. רק למה בלי התיק?!
היה נחמד למרות ה43 בבוחן המטומטם ההוא.
פה אני מסיימת ומעבירה את המקלדת בחזרה לאחי שכבר בהיכון לזרוק לי רמקול על הראש,
יול שהופכת לבנאדם חופשי מהשבוע הבא(:
לילה טוסט 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
