מה פשר הפוסט הקודם,
לא כתבתי יותר מידי פירוט..אני יודעת,
אני גם יודעת עכשיו שאסור לי לשתות, בשום פנים ואופן.
אם שתיה אמורה להיות משהו משחרר, אצלי זה בדיוק ההיפך
ישבתי בבית ושקעתי ברחמים עצמיים, כן, די פתטי, גם את זה אני יודעת.
איכסה פיכסה יולי.
אחרי שסיימתי להפיל את המפתח כמה פעמים כי רעדו לי הידיים ואפילו הבייתה אני כבר לא מצליחה להיכנס מרוב פחד, התיישבתי ליד הדלת ובכיתי, ושנאתי את עצמי, וריחמתי על עצמי, ונגעלתי מעצמי, וקיללתי את עצמי, ודפקתי את הראש, וצחקתי מרוב שאני טיפשה אבל חזרתי לבכות ולהתבלבל.
בקיצור, היתה לי חרא של שעה.
אני לא צריכה שתהיו הפסיכולוגים שלי עכשיו ותגידו לי שאתם פה כדי לדבר, אני לא צריכה את זה, כבר דיברתי, ושיתפתי ונרגעתי פחות או יותר.
ואני אפילו לא מצליחה להעלות בכתב את מה שיש לי בראש כי כל מה שמתנגן אצלי בריפיט זה המלמולים שלהם שאומרים לי שאני כמוהו, ואני לא יכולה לכתוב את זה או להסכים עם זה..אני חושבת
אח"כ אמא התקשרה לחפש אותי אז כבר יצאתי מזה..ואז גם השתכנעתי לצאת קצת החוצה
היה לי רע, והייתי צריכה יציאה טובה.
חבל רק שנאלצתי לצאת מהבית מחופשת לבן ולתפוס כמה אבנים בכיס ועוד אחת חדה ביד.
למרות המצב המוזר ששקעתי בו כשהייתי בבית, כשיצאתי החוצה השתדלתי להתנהג כאילו הכל בסדר, אבל רע לי.
ועכשיו אני גם חולה.
סעמק שונאת להיות חולה.
נהייתי אגרסיבית ועצבנית, כל מה שאני רוצה לעשות לפעמים זה לדפוק מכות לבנאדם הראשון שאומר לי בוקר טוב
ותקראו לי מיזנטרופית מטומטמת עכשיו, אבל אולי זאת רק התקופה שגורמת לי לשנוא אנשים רק כי הם מחייכים.
קרה לי בסוף מה שפחדתי שיקרה לי
אולי אני לא חזקה כמו שחשבתי שאני, שידעתי שאני בחיים לא אתן לעצמי להדרדר למצב הזה, ושאני אף פעם לא אכנס לדיכאון, אבל אני כבר לא שולטת בזה יותר
אני מרגישה צורך לצרוח ולבכות וליילל כל הזמן, ולחפש עם מי לדבר ולמי להתבכיין, ומי יחבק אותי וילטף אותי בראש ויגיד לי שזה לא נורא, ושאולי יש בזה משהו טוב למרות הכל...מישהו שיעודד אותי, מישהו שיתן לי להאמין שאני כן שווה משהו ושלא איבדתי מהערך שלי עדיין ושאני לא באמת נוראית כמו שמראים לי שאני, ושעוד יש לי סיכוי לחזור למה שהייתי קודם עם השמחת חיים האינסופית שהמזדיין הזה לקח.
ושיתן לי להאמין שאין דבר כזה דברים שאי אפשר לתקן, ושאפשר למלא את כל החורים בחזרה..
רק שלא יברח לי כשיבין שאני לא צריכה כתף, אלא שתיים כדי לבכות
ורק שלא יימאס לו ממני, ומהתמיכה שהוא צריך לתת לי..
כי ברגע שאני אספר למישהו על מה שקורה, אני יודעת שאני ארגיש חופשיה לבכות לו על זה כל הזמן, אני גם יודעת שזה מציק ומעצבן לראות אנשים שמתלוננים כל הזמן, בגלל זה אני מנסה להימנע עכשיו, ואני לא מרשה לעצמי לדבר..כשאני מתחילה אני לא יודעת לסתום את הפה עד שנמאס ואני שוב מגלה שאני מדברת לעצמי.
שמנבי, תודה שאת נותנת לי את המקום הזה..אני אוהבת אותך הכי שבעולם.
אולי זאת הסיבה שאני סומכת רק עלייך, אולי כי את היחידה שלא ברחה לי, ולא נשארת איתי מחוסר ברירה.
אני מרגישה שאני קצת דפוקה,אבל עמוק מהשורש..ואני לא חושבת שאנשים אוהבים את זה
על הזין שלי..מי שלא מתאים לו, לא מתאים לי.
אבל האמת שאני מעצבנת את עצמי כבר, הייתי נותנת לעצמי איזה כאפה כדי לחזור למסלול
מתנדב?
בכל מקרה, אני חושבת שמעכשיו דברים הולכים קצת להשתנות,
אני עוברת..וזה אומר שאני לא צריכה לעקוב אחרי הצל שלי יותר או להתגנב הבייתה בשקט בכל פעם שאני חוזרת מאיפשהו
זה אומר שאין עוד ניידות מול הבית בגללנו, ואין יותר בלאגנים ומכות, או רצח שמתרחש לי מול העיניים.
או זבל זבל וזבל וגם קצת מזרקים ובאנגים בכל מקום..
וגם לא כאלה שמחכים בפינה החשוכה ליד הבית כשאני חוזרת
ובאשר לשמוק ההוא, הוא אולי התקשר לאיים קצת, אבל אני חושבת שלמרות זאת הוא ייכנס לכלא. לתקופה קצרה אמנם, ולא כמו שקיוויתי, אבל גם זה מספיק לי.
אני לא מאמינה שמבין כל האנשים בעולם, דווקא בנאדם כ"כ קטן וקרוב דפק אותו כ"כ חזק. יופי, מגיע לו..
והשמוק השני, עדיין נעדר. האמת שכבר לא אכפת לי. מצידי שימות, הוא גם ככה לא נתן לי שום דבר חוץ מכמה כוויות של סיגריות ושנאה מטורפת לשיכורים.
ואני שוב רואה את החיוך עולה לה על הפנים היפות שלה, ואפילו לעיתים תכופות יותר מפעם.
אז...מי בא לעזור לי לצבוע את החדר החדש? (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
