אתם מכירים את זה

שפתאום כבר לא אכפת לכם מכלום ושום דבר כבר לא חשוב?

אנשים שפעם היו כל עולמכם לא מזיזים לכם,אתם מכירים את זה?

שהכל ניראה לכם כ"כ חומרני ולא חשוב,שכולם נעים על פי אינטרסים

 ויעשו הכל כדי להפיל את מי שעומד בדרכם.

אתם מכירים את זה

שפעם רציתם למצוא אהבה?

וחיפשתם בכל הסימטאות הקטנות והאפילוליות

כדי לחפש נקודת אור קטנה שתגדל ככול שתתקרבו

ועכשיו כבר לא אכפת לכם.

הרגשה של אדישות אופפת אותי

כבר נימאס לי מכל המשחקים הקטנים והמטופשים האלה

שהעולם משחק איתי וכן,גם אלוהים.

אני מאוד אוהבת אותו ומודעת שהוא קיים ושומר עלי.

אני רק עוד לא הצלחתי להבין מה הפרוש של כל המשחקים האלו שלא מובילים אותי לשום מקום.

אתם מכירים את זה שהכל מתפרק?

ואתם לא רוצים להיכנס לדיכאון אז יוצאים ומנסים שהכל יהיה בסדר וזה רק נהיה יותר גרוע.

שכל הזמן חולים או לא מרגישים טוב והגוף שלך צועק הצילו

וכבר אין יותר כח לזה,לכל ההרגשות הפיזיות האלה שלא קשורות לנפש אבל הורסות אותה.

את זה אולי אתם לא מכירים.

אתם מכירים את זה שהכרתם מישהו חדש וניראה לכם שזה יהיה ארוך?

ולא רוצים להרוס שום דבר ונורא ניזהרים ודווקא בגלל שניזהרים כ"כ זה נהרס.

ואז שוב באה השאלה מה אני לא עשיתי בסדר ומגיעים לתמיד אותה מסקנה שהצד השני אשם

את זה אתם בטוח מכירים חחח.

(חשבתי על זה עכשיו...אנחנו צריכים יותר לבדוק עם עצמינו את ההיתנהגות שלנו לפני שאנחנו שופטים אחרים זה קשה נכון אבל חייבים לעשות את זה והרבה.)

אתם מכירים את זה

שיש לכם מצברוח מצוין ואתם בטוחים ששום דבר שבעולם לא יצליח להרוס לכם אותו

ואז אתם יוצאים אל העולם והוא כבר דואג להרוס לכם הכל.

זהו.

זה לא שיר סתם מחשבות שרצות לי בראש

מקווה פעם הבאה לכתוב משהו קצת הרבה יותר אופטימי

:]