טוב, אחרי חודש וקצת של התמדה סוף סוף יצאנו, אני והיא.
יצא שנפגשנו בפוקס. ספונטנית יזמתי והיא ספונטנית ענתה כן. קבענו ללכת לנמל ת"א.. בלי איזה מיקום ספציפי.
ביום הפגישה היא התקשרה לשאול מתי אני מגיע לאסוף אותה... ואחר כך התקשרה שוב.
למה אני מספר לכם את זה? כי בשיחה השניה היא אמרה לי משהו שבחיים שלי מעולם לא שמעתי מבחורה. משהו שאף אחת אף פעם לא אמרה לי.. משהו שהיה מבחינתי טאבו טרוויאלי של דייט ראשון.
"תשמע, אני חייבת להגיד לך משהו... יש לי בעיה עם מגע. אני לא ממש יכולה, ככה שאם זאת הסיבה שבגללה רצית להיפגש או שעבר לך משהו בראש אז אני אומרת מראש"
...
WOW
איזה סירוס על ההתחלה.
ברגע הראשון אפילו לא ידעתי איך להגיב. הובכתי קלות. הפחד הראשון היה - "טוב היא בטח מחפשת לה איזה ידיד - ושוב אני נופל בפח הזה". השני היה: "אולי אני לא ממש מוצא חן בעיניה.. מצד שני היא כן הסכימה שנצא.. אז למה..?"
התגובה הייתה:
"ליהיא, קודם כל כל הכבוד על הישירות. אני לרגע לא חשבתי.. (האמת שכן, כי היא מאד מושכת.. אבל ממש לא בפגישה הראשונה..אני דוחה תענוגות או משתדל לפחות). וואי אין לי כל כך מה להגיד חוץ מתודה על הישירות.אני מאד מכבד את מה שאמרת ואני בא לאסוף אותך ב 11".
הגעתי בדיוק בזמן, נקי ומצוחצח כמו שצריך. הלב קצת דפק.. כי חיכיתי לצאת איתה הרבה זמן. היא נראתה מקסים, יפה ודקיקה כזאת. הדבר הכי יפה בה הוא העיניים שלה, שני להבות קטנות וחיוך מקסים. היא מאד כובשת במראה שלה.
מסתבר שהיא מאד ספורטיבית ובמקום לבחור בישיבה בגלינה או באיזה מקום אחר בנמל, פשוט טיילנו הלוך ושוב בכל הטיילת.. כמה פעמים.דיברנו על הרבה דברים..היא סיפרה קצת על הרקע שלה.
ומתוך הדברים שהיא אמרה עולה שהיא מכירה אותי הרבה מאד זמן.. ואני לא ממש שמתי לב אליה. היא עברה תהפוכות בחייה.. היא מעשנת, אבל רק פעם ב...
ניסיתי להיות עצמי, היה סוג של כימיה.. אבל על הדברים שהכי סיקרנו אותי לגביה לא ממש דיברנו.
במהלך הנסיעה היא אמרה למישהו בטלפון "אני נוסעת עם ידיד" ו "בטח שאני אוהבת אותך.."- אין כל כך טעם לייחס למשפט הזה חשיבות.
ההרגשה שאיתה יצאתי מהדייט הזה הייתה קצת מאכזבת.. כי לא הרגשתי שיש שם משהו מצידה, אולי סקרנתי אותה כאדם אבל זו הייתה יותר פגישת ידידות מאשר משהו שיש בו קצת יותר. השתדלתי מאד מאד לא לגעת בה בשום אופן.. לא הרגשתי חופשי איתה.
פאק, להגיד לכם את האמת?
פשוט נשבר לי באיזשהו שלב, רציתי לקחת את הרגליים שלי ולברוח. לברוח כי היא הייתה שם, אבל לא הייתה איתי. לא יודע. בסוף הערב, נשיקה על הלחי.. קצת דיפלומטיה שחוקה וזהו. "היה לי נורא כיף בלה בלה בלה..." (ה - "זה בסדר אם אני אגיד שאני רוצה לנשק אותך?" המסורתי לא עמד אפילו על קצה הלשון)
אחרי שהחזרתי אותה, נסעתי לבלוק פארטי בפלורנטין ואחרי 4 בירות ו2 ג'יימסון מצאתי את עצמי נמרח על הבר לצלילי הדאב, שבא טוב טוב עם הרגשת הדיכאון שאפפה אותי. הפלורנטיניות החייזריות היו שם ופיזזו בחוסר חן מוחלט... למזלי 2 ידידות ועוד חבר היו שם בשבילי, אחרת הייתי מסיים את הלילה במקום הרבה יותר גרוע.
אלוהים, על מה אני מבזבז את הזמן? למה לכל הרוחות אני מחפש משהו שאולי לא קיים בכלל?
אין לי מושג.
אני בספק אם נמשיך לשמור על קשר אחרי ערב כזה. חבל.
נ.ב.
אולי היא מהבחורות שהיו מעדיפות שיתנהגו אליהן על הפנים.. בנוסח "סתמי ת'פה". אלה שנמשכות למניאקים כמו לאש. או שבאמת עליי להפוך לאחד כזה, שרק רוצה להיכנס לה לתחתונים? זבנג וגמרנו?.. האם כבוד וטוב לב נתפס בעיני הבחורות כחולשה שיש לנצלה?..
נשים מנגה, אתן מוזמנות להגיב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
