יש משהו מחריד בתחושה שאתה לא שווה שום דבר. עובר ברחוב, סוג של צל שאיש לא שם לב אליו..
לבדידות יש סגולה לכרסם בנו, להפוך אותנו לאפורים.. עד שדבר כבר לא משפיע עלינו.. סוג של אפאטיות תמידית. חי-מת כזה.. לא ממש חי, אבל בכל זאת נושם.חי ברמה הפיזיולוגית, לא יותר מזה.
כזה הפכתי להיות, צמח אמוציונלי. אטום לכל מה שקורה סביבי..
חלמתי חלום שבו אני עומד על קצה בניין גבוה גבוה.. מתחתיי אנשים קטנים, ממש נמלים.. תרוצצים, חיים את החיים שלהם.. ואני מעליהם, ממעוף ציפור. משקיף על כולם..ואז בגע אחד אני מזנק. ניצוץ אחרון של השמש והנה אני נופל.
התעוררתי שטוף זיעה קרה. ותהיתי אם יקרה לי משהו, מישהו ישים לב בכלל? מי יבוא להלוויה? כמה אנשים יהיו, מה יגידו?.. הפחיד אותי קצת. מסקנה: אני חייב תשומת לב, חייב אדם נוסף בחיים שלי. משהו חייב להשתנות. בדידות זה דבר נורא. לא טוב לי הלבד הזה.תראו איזה מחשבות התחלתי לחשוב.
ביום שישי ה 24.11 היינו אמורים לחגוג 6 שנים ביחד...
ביום הזה שתיתי לשוכרה באיזה פאב,..בקושי חזרתי הביתה, רמוס עם דיכאון קליני שרק האלכוהול יכול לרפא.. די.למה אני זוכר את התאריך?..
מחקתי את המספר של ליהיא, של המיתולוגית וגם של הדייט הוירטואלי האחרון שלא עלה יפה. מספיק.
את העבר משאירים בעבר, אני רוצה להתקדם.
הבנתי שהבחור שקפץ מהגג של עזריאלי בחלום הוא כל מה שאני רוצה שימות בי.. כל העבר הזה. אז הגיע הזמן להשאיר אותו שם.. ולהמשיך הלאה.
פרויד היה מתגאה בי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
