שקר החן

טוב, אחרי חודש וקצת של התמדה סוף סוף יצאנו, אני והיא.

יצא שנפגשנו בפוקס. ספונטנית יזמתי והיא ספונטנית ענתה כן. קבענו ללכת לנמל ת"א.. בלי איזה מיקום ספציפי.

 

ביום הפגישה היא התקשרה לשאול מתי אני מגיע לאסוף אותה... ואחר כך התקשרה שוב.

למה אני מספר לכם את זה? כי בשיחה השניה היא אמרה לי משהו שבחיים שלי מעולם לא שמעתי מבחורה. משהו שאף אחת אף פעם לא אמרה לי.. משהו שהיה מבחינתי טאבו טרוויאלי של דייט ראשון.

...

WOW

איזה סירוס על ההתחלה.

 

ברגע הראשון אפילו לא ידעתי איך להגיב. הובכתי קלות. הפחד הראשון היה - "טוב היא בטח מחפשת לה איזה ידיד - ושוב אני נופל בפח הזה". השני היה: "אולי אני לא ממש מוצא חן בעיניה.. מצד שני היא כן הסכימה שנצא.. אז למה..?"

 

התגובה הייתה:

"ליהיא, קודם כל כל הכבוד על הישירות. אני לרגע לא חשבתי.. (האמת שכן, כי היא מאד מושכת.. אבל ממש לא בפגישה הראשונה..אני דוחה תענוגות או משתדל לפחות). וואי אין לי כל כך מה להגיד חוץ מתודה על הישירות.אני מאד מכבד את מה שאמרת ואני בא לאסוף אותך ב 11".

 

הגעתי בדיוק בזמן, נקי ומצוחצח כמו שצריך. הלב קצת דפק.. כי חיכיתי לצאת איתה הרבה זמן. היא נראתה מקסים, יפה ודקיקה כזאת. הדבר הכי יפה בה הוא העיניים שלה, שני להבות קטנות וחיוך מקסים. היא מאד כובשת במראה שלה.

מסתבר שהיא מאד ספורטיבית ובמקום לבחור בישיבה בגלינה או באיזה מקום אחר בנמל, פשוט טיילנו הלוך ושוב בכל הטיילת.. כמה פעמים.דיברנו על הרבה דברים..היא סיפרה קצת על הרקע שלה.

ומתוך הדברים שהיא אמרה עולה שהיא מכירה אותי הרבה מאד זמן.. ואני לא ממש שמתי לב אליה. היא עברה תהפוכות בחייה.. היא מעשנת, אבל רק פעם ב...

ניסיתי להיות עצמי, היה סוג של כימיה.. אבל על הדברים שהכי סיקרנו אותי לגביה לא ממש דיברנו.

 

במהלך הנסיעה היא אמרה למישהו בטלפון "אני נוסעת עם ידיד" ו "בטח שאני אוהבת אותך.."- אין כל כך טעם לייחס למשפט הזה חשיבות.

 

ההרגשה שאיתה יצאתי מהדייט הזה הייתה קצת מאכזבת.. כי לא הרגשתי שיש שם משהו מצידה, אולי סקרנתי אותה כאדם אבל זו הייתה יותר פגישת ידידות מאשר משהו שיש בו קצת יותר. השתדלתי מאד מאד לא לגעת בה בשום אופן.. לא הרגשתי חופשי איתה.

 

פאק, להגיד לכם את האמת?

פשוט נשבר לי באיזשהו שלב, רציתי לקחת את הרגליים שלי ולברוח. לברוח כי היא הייתה שם, אבל לא הייתה איתי. לא יודע. בסוף הערב, נשיקה על הלחי.. קצת דיפלומטיה שחוקה וזהו. "היה לי נורא כיף בלה בלה בלה..." (ה - "זה בסדר אם אני אגיד שאני רוצה לנשק אותך?" המסורתי לא עמד אפילו על קצה הלשון)

 

 אחרי שהחזרתי אותה, נסעתי לבלוק פארטי בפלורנטין ואחרי 4 בירות ו2 ג'יימסון מצאתי את עצמי נמרח על הבר לצלילי הדאב, שבא טוב טוב עם הרגשת הדיכאון שאפפה אותי. הפלורנטיניות החייזריות היו שם ופיזזו בחוסר חן מוחלט... למזלי 2 ידידות ועוד חבר היו שם בשבילי, אחרת הייתי מסיים את הלילה במקום הרבה יותר גרוע.

 

אלוהים, על מה אני מבזבז את הזמן? למה לכל הרוחות אני מחפש משהו שאולי לא קיים בכלל?

אין לי מושג.

 

 

נ.ב.

אולי היא מהבחורות שהיו מעדיפות שיתנהגו אליהן על הפנים.. בנוסח "סתמי ת'פה". אלה שנמשכות למניאקים כמו לאש. או שבאמת עליי להפוך לאחד כזה, שרק רוצה להיכנס לה לתחתונים? זבנג וגמרנו?.. האם כבוד וטוב לב נתפס בעיני הבחורות כחולשה שיש לנצלה?..

 

נשים מנגה, אתן מוזמנות להגיב.

 

 

 

 

שני ארועים חשובים קרו השבוע -

 

 

למען האמת אני עדיין לא ממש מכיר אותה לעומק, והייתי בהחלט שמח לוותר על התענוג אך הנימוס חייב להגיע לקיבינימאט (ראש העין) ולהיות בארוע. במבט לאחור אני מוכרח לציין שהייתה זו אחת החוויות הכי כיפיות בחצי שנה האחרונה, ומיד אסביר מדוע.

הגעתי לשם מלווה בבוסית המדהימה והיפה שלי (מדובר באשה הכי מרשימה שיש בערך). בת 28, בלונדינית, עם חיוך משגע, עיניים אפורות, אינטלגנטית בטרוף.. ובעלת הראש הכי טוב שאי פעם פגשתי. הגענו באיחור אופנתי בול לקטע הכי משעמם (החופה) והלכנו ישר לבר. זה המקום לציין שיש לי עובדת מדהימה בעבודה - אחת כזו, שבחיים האמתיים לא היה לי חצי אומץ לגשת אליה ולהוציא הגה.. מסתבר שיצא לה מוניטין של אחת שלא משתכרת בחיים, אחת כזו שבגללה הרבה זכרים רצו לשרותים להקיא מרוב האלכוהול - לאחר שהפסידו לה הפסד צורם.

לא התפתתי והחלטתי להיענות לאתגר..

לאחר 7 וודקה+רדבול הרגשתי שאני בקושי עומד על צמד רגליי. בחתונה הארגנטינאית ניגנו המון רגאייטון, היפ-הופ וישראלי - בדיוק המתכון הבטוח לעשות שטויות.

החלטתי שאני עושה מעשה קונדס: מהבר הבאתי כוס עם חצי וודקה חצי קדבול ובכוס השניה רדבול בלבד (נחשו איזו כוס אני לקחתי).

זה אכן היה קרב קשה ואני ניצחתי בו ביושר - בעלה השוטר של אחת העובדות קבע חד משמעית שהיא הייתה הרבה יותר שיכורה ממני.

ביום למחורת בעבודה ממש הפכתי לדמות נערצת בזכות היכולת שלי לעשות שמח ולא לדפוק חשבון.

 

 

 

יש לי המון ידידות מדהימות, שכל אחת מהן באמת באמת מרשימה בפני עצמה. לי לא יוצא מזה יותר מידי, אבל סתם נעים להיות בחברת נשים יפות.. זה נורא מסייע לאגו וגם בד"כ לכוסיות יש חברות כוסיות גם. את התאוריה הזו אימתתי שלשום כשנקראתי להגיע לגלינה בר, בנמל ת"א עם ידידה בלונדינית - ליום הולדת של ידידה בלונדינית אחרת. אני לא חובב בלונדיניות אבל יש בהן משהו נורא ממגנט.

לא ברור לי למה. לבלונדה הזאת יש רגליים מאלפות, והיא בחרה להגיע בחצאית קצרה במיוחד שקצת הקשתה עליי... מדובר בגרסה הישראלית של פריס הילטון. אותו POSH נוטף, עיסוק טרחני בלואי ויטון, ג'יזל, ערוץ FTV, נעלי סירה ב 1200 ש"ח ומה לא.. הבחורה יושבת טוב.אחרי 2 בירות בהיתי בצמד ההיסטרי שהבקיעה איטליה, תוך כדי שאני עושה עצמי מקשיב לה ולסיפור התחתונים התורן שלה.

יברך אלוהים את האיטלקים.

 

בסוף הערב חזרתי הביתה, בלי השגים משמעותיים אלא רק עם מצברוח טוב - וזה לא פחות חשוב.

 

 

שבוע של טרוף, אני די בונה שהוא יחלוף מהר מאד.

סוף חודש בפתח - שבוע אחרון באקדמיה וכבר מבחנים.

 

קצת עצוב להודות אבל אני תרוץ עלוב לסטודנט. אני אולי הסטודנט הזרקן ביותר שקיים - טורח להגיע רק אם אני ממש חייב.. והציונים בהתאם.

אם הייתי משקיע בלימודים כמו שאני משקיע בעבודה החדשה - מזמן הייתי מצטיין רקטור או משהו..

 

אבל מספיק על לימודים. זה לא מעניין כ"כ בשלב הזה.

 

היום היה לי יום עמוס בחוויות:

בצהרי היום נכנסתי לאיזה בית קפה, ליד העבודה, כדי לטרוף איזה סנדוויץ ולשתות משהו לפני שאני נכנס למשמרת ערב. הגעתי כשעתיים לפני תחילת העבודה וניצלתי את הזמן כדי לשמוע איזו מתנדבת מורעלת של גרין פיס חופרת לי שעה על למה חשוב למחזר נייר, וכמה יערות באמאזונס נכרתים כל דקה כדי שנוכל לנגב את התחת בטישו תלת שכוותי.

ממש מרתק עד כאן.

היא כמעט ושכנעה אותי לתרום לה כסף, אבל ברגע האחרון ממש נמלטתי מזה.

 

זה לא שיש לי משהו נגד גרינפיס, פשוט עצם הרעיון שלא ניתן יהיה לנגב את התחת כמו מלך - אם החבר'ה האלה ישתלטו על העניינים, הוריד מההתלהבות שלי.

 

 

העבודה זרמה חלק. היה נורא משעמם וניסיתי לשדר רצינות כל הערב.

ברקע "גלגלצ", שמשום מה נוטים לשדר המון המון מזרחית לאחרונה. עופרי גופר - תתעורר!! מה קרה לך חביבי? ככה עורכים?

 

 

 

 

 

ליהיא עדיין בדיסטנס. אני מוריד הילוך בהתלהבות. לא נורא. הקיץ רק התחיל ויש מספיק (כך אני מקווה לפחות).

 

האם אני עד כדי כך שקוף? תשפטו אתם:

 

- "יש לך חברה?" - שאלה אותי העובדת הכי מקסימה שלי עם השיער הורוד בסוף המשמרת.

  הלב החסיר פעימה לשניה.."האמת שלא"..

- "טוב אז אני מסדרת לך מישהי, מקווה שלא תתנגד"

   רק אם היא בול כמוך, חשבתי.

- "בכיף, למה לא"

- "יפה שאתה ככה מתייחס לזה" היא הוסיפה בחיוך.

- "אני תמיד שמח להכיר אנשים חדשים. הבנתי גם שזה מוקד כזה שכולם מתחתנים בו בסופו של דבר"- אחרת איך אפשר להסביר 4 חתונות בחודש וחצי?

- "כן, בסוף עוד תעברו לגור ביחד.. ואתה לא מפחד מזה?" היא שאלה עם נימה סקרנית.

 

 

עיינתי ב"מלך החומוס ומלכת האמבטיה" השבוע.. - פאק, איך אפשר לחיות חיים עם אותן המחשבות? זו הרגשה מוזרה, כאילו אני חי ועובר את כל השלבים באבולוציה של החשיבה - שלבים שעברו כל בני ה 20 לפניי ועוד יעברו אחריי.

יש שם קטע יפה של א. הייטנר - בו הוא מתאר את האפרוריות שאליה אנו נסחפים עם השנים.. וכבר אין שחור ולבן במרוצת השנים.

עצוב ונכון.. לאן זה נעלם?..

 

טוב, חפרתי מספיק.