חוקרת הפמיסיטיות מלפני שנה (בדיוק!) לא חזרה אלי, אבל שוב עולה בי הצורך לדבר על הנושא. אני גם פמיניסטית וגם לא. אני בעד שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות. אני ביחוד בעד מתן אפשרויות שוות ללימודים, כולל לימוד תורה. אני אוהבת ללמוד, להתפלל. אני לא בעד השארת ניהול העולם לגברים והשארת הנשים בבית בלבד.
אבל:
אני חוששת שמא אנחנו מפסידות משהו גם בכך שאנחנו קיבלנו על עצמנו את אמות המדה של הגברים על החיים. אנחנו מעריכות מה שהם מעריכים ומזלזלות במה שהם מזלזלים. אם כן איזה מין פמיסטיות אנחנו?? אולי הגיע הזמן לתת את הכבוד גם לפן "הנשי" שבחיים, לרוך, לרגש? האם אנחנו הולכות ומאבדות אותו?
ובאשר לקבלת מצוות שאנו פטורות מהן: אנחנו יכולות לקבל על עצמנו, אבל מי נותן לנו את הרשות לחייב את בנותינו ונכדותינו? הרי כל הפטור הזה נתן לנו רשות להשתחרר מהעול, כדי שיהיה לנו זמן למלא תפקידים אחרים. זה מקל במדה רבה על החיים היומיומיים. האם אנחנו רוצות לחייב את צאצאותינו להיות "סופר-ווימן"?? האם זה הוגן?? אני מרגישה כלוליינית גם בלי החיוב הזה. מה היה אילו הייתי מתחייבת?? ואני אשה שבורכה בבעל שמשתתף שותפות שווה בניהול הבית...
שמעתי פעם רעיון יפה: תפקיד האב בחינוך הילדים לדאוג לפן הציבורי, הכללי שלהם, קרי להשתייכותם לכלל ישראל, בעוד תפקיד האם לדאוג לפן האישי, הפרטי שלהם. לדאוג שיפתחו את אישיותם הפרטית, לדאוג לרווחתם הפרטית, וזה לא פחות חשוב!!! האם בהסתערותנו על העניינים הכלליים איננו פוגעות באישיות הפרטית של ילדינו??? אתמהא! אני חושבת שבכל מהפכה צריך לעצור ולחשוב, ולא לזרוק את התינוק עם המים (תרתי משמע!!!).
ומעניין לעניין באותו עניין: בשמחת תורה אחד הגברים שבביתו נתתי פעם שיעור (שגם הוא השתתף בו) הציע לי ספר תורה!! בלי שביקשתי! לקחתי אותו בשמחה ועברתי איתו בעזרת נשים כדי לתת לנשים לנשק אותו (הנשים שלנו לא אוהבות לרקוד, והן מאוד שמרניות ולא מבקשות לעצמן ריקודים עם ספרי תורה, מספיק להן לפטפט בעזרת הנשים) - הרבה נשים התרגשו, וביחוד אני!
ואמי רקדה גם השנה עם ספר תורה בבית הכנסת בו התפללו הורי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שושנת העמקים