שושנת העמקים

עשרה בטבת

לנו יש שני ימי שואה: עשרה בטבת - שנקבע על ידי הרבנות הראשית כ"יום הקדיש הכללי", ו"יום השואה והגבורה" - כז בניסן, שנקבע על ידי הכנסת.

הנימוק של הרבנות היה - מנהג ביהדות שלא מוסיפים ימי אבל על הימים הקיימים כבר, כי אילו היה צריך לקבוע יום אבל על כל צרה שקרתה ליהודים במשך יותר מ-2000 שנה, כל ימי השנה היו הופכים לימי אבל. מצד שני - אנחנו עם בעל זיכרון ארוך, הרואה ערך חשוב בזכירת הארועים שקרו לו, לכן מצרפים ארועים לצומות הקרובים להם בתאריך. עשרה בטבת - היום שבו החל המצור על ירושלים (ומצורפים לו כבר עוד ארועים) הוא הקרוב ביותר ל"ליל הבדולח" (9.11.1938) שהוא אחד הארועים המוקדמים של השואה, לכן הרבנות החליטה לקבוע אותו כיום הקדיש הכללי לנספים שתאריך רציחתם לא נודע.

הכנסת רצתה לקבוע יום מיוחד, וליצור רצף בין פסח, יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות, ולקשר בין "יום השואה והגבורה" למרד גטו ורשה שהחל בערב פסח.

החרדים מציינים רק את עשרה בטבת, החילונים - רק את כ"ז בניסן, ואנו - הדתיים-הלאומיים - את שניהם (וגם בתשעה באב יש המצרפים את השואה לרשימת האסונות).

דרך אגב - "יום הקדיש הכללי" הוא לא רק יום של אבל, על ידי אמירת קדיש על הנספים, אנחנו מצהירים שאנחנו ההמשך שלהם, שיש מי שמקדש את השם אחריהם, בחיים, ושלעם היהודי יש המשך, ולכן זה גם מסר של תקווה. היום גם יודעים שיש כל מיני סוגים של גבורה, גם גבורת הרוח של שמירה על צלם אנוש ולא רק גבורה במלחמה.

הסיפור שאני רוצה לספר פה היום, שמור בלבי מגיל עשר. זה חלק קטן מסיפור ההצלה של המורה לטבע שהיה לי בכיתה ה. באותה תקופה לא שמענו הרבה עדויות של ניצולים,  אולי כי אנשים היססו לספר, וגם מפני שהעדויות האישיות עדיין לא היו חלק מתכנית הלימודים על השואה, כך שהמורה סיפר לכיתתי את הסיפור רק כתוצאה מהערת אגב שלנו: היו לנו שיעורי חקלאות שהתקיימו בחווה חקלאית, ובמהלכם היה לנו גם שיעור תאורטי וגם עבודה בחקלאות. המורה לטבע התלווה אלינו לחווה, והיה לנו גם מדריך חקלאי. יום אחד התלוצצנו כשראינו את ההבדל המהמם בגובה בין המדריך הגבוה והמורה הנמוך. המורה הגיב: "אני מודה לה' יום יום על כך שאני נמוך, כי בזכות זה ניצלתי מהשואה". כאן כבר התעוררה סקרנותנו ורצינו לשמוע את הסיפור "כאן ועכשיו" אבל המורה דחה אותנו ובסוף הבטיח לספר לנו אותו בהזדמנות בכיתה.

וזה היה הסיפור: המורה ואביו היו בין היהודים שנלקחו ליער, אולצו לחפור שוחה ולהכנס לתוכה, ואחר כך הגרמנים ירו עליהם, וכיסו את השוחה (הוא לא סיפר באיזה עיר/מדינה). אביו מת, והמורה איבד את ההכרה או נרדם. הוא חלם שאביו מנער אותו משנתו ואומר לו "קום קרא! קום קרא!" [לפי הפסוק ביונה א:ו "מה לך נרדם קום קרא אל א-לוקיך"]. הוא התעורר והתחיל להתפלל. תוך כדי התפילה, ידו נשלחה למעלה והוא ניער מעליו את האדמה ויצר חור. הוא יצא מהשוחה, ופגש עוד יהודי ניצול. בדרך הם הלכו לכפר והתחבאו בחווה אחת. המורה, שהיה נמוך, הצליח להתחבא בעליית הגג הנמוכה והצרה. חברו למחבוא, שהיה גבוה, נאלץ למצוא מקום אחר. אחר כך באו הגרמנים וחיפשו בחווה ומצאו את החבר, אבל הם לא עלו לעליית הגג, וכך לא מצאו את המורה שלנו.

 הוא סיפר לנו שזוהי רק ההתחלה של סיפור הצלתו ושאת ההמשך יספר לנו "בהזדמנות אחרת". חבל שלא נדנדנו לו כדי לזמן את ההזדמנות. בכל אופן הסיפור הזה נחרת בליבי מאז (הרבה יותר משיעורי הטבע...).  לא ידוע לי איפה המורה היום, אבל אני מקווה שהוא מאושר בחייו.