שושנת העמקים

לפני כשבוע ראיתי את הסרט "החברות משם". הוא על חמש חברות ממקימי היישוב אלון מורה: רחל גביש, רחל כהן, רחל לוי, נסיה מודלינגר ובתיה אדלר, שהיו נוהגות לצאת מדי פעם ביחד לנופש, בלי משפחותיהן, כדי לקחת פסק זמן מהיום-יום (בתוכניה של הסינמטק כתבו: "כדי ליצור אי של שפיות בתוך הלהט המשיחי" - דבר התואם את הסטראוטיפ השמאלני על המתנחלים "המטורפים המשיחיים" בסרט לא היה שום רמז לפרשנות כזאת).

 לאחר רציחתם של רחל גביש, בעלה, בנם הבכור ואביה בפסח תשס"ב, בידי מחבל שחדר ליישוב ולביתם, [אגב, הוא רצח את דוד גביש שהיה בדרכו למשחק כדורסל במגרש של היישוב - בהחלט לא תמונה של טרוף משיחי]  ולאחר שרחל כהן לקחה על עצמה את הטיפול בששת הילדים היתומים של משפחת גביש, ושלוש החברות האחרות התגרשו, עזבו את היישוב ושינו אורח חיים - התפרקה החברות.

 הבמאית לוקחת את ארבע החברות לנופש בראש פינה, כדי לברר מה קרה לחברות ביניהן, ותוך כדי כך הן מדברות על רחל גביש, על ראשית היישוב, על הסיבות לעזיבתן, וכו' ומטיחות האשמות ברחל כהן (שלכאורה היא היחידה שנשארה באזור - בקדומים ולא שינתה כיוון באורח חייה) על שהתמסרה לגידול ילדי חברתה, יחד עם גידול ילדיה, על חשבון החברות ביניהן.

כשהלכתי לצפות בסרט, חששתי שזה יהיה עוד סרט סטראוטיפי על מתנחלים, אבל לשמחתי חששותי התבדו. 

לשם הגילוי הנאות: אינני מתנחלת, אבל כאשר הקימו את ההתנחלויות הראשונות הייתי מלאת הערצה למתנחלים על אומץ הלב שלהם לעזוב את הנוחות של מקומות מגוריהם הקודמים, לעתים גם את העבודה, וכו' ולבנות משהו חדש מאפס, ובכך לתרום לתקומת עם ישראל ומדינת ישראל. בעיני זו היתה משאת נפש, אבל לא היה לי האומץ לעזוב את חיי התרבות בעיר - כולל החברה הגדולה יותר, את המשפחה המורחבת וכו', ואחר כך  כבר התבססתי בעבודה, בנישואין וכו', וכך נשארתי בורגנית מצויה, אבל מלאת הערצה לאנשים שהיה להם האומץ שהיה חסר לי. ותומכת בחום במתנחלים.

קודם כל זה לא  סרט על נשים נהנתניות ושפויות מול אשה אידאולוגית קנאית. ארבעתן מוצגות בצורה מאוד אמפטית ומאוד אנושית. בהתחלה, כאמור, שלוש הנשים ששינו כיוון בחייהן (התגרשו, הורידו את כיסוי הראש - לא ברור אם נהיו חילוניות או רק "דתיות לייט" אבל זה לא כל כך חשוב בסרט), מבטאות את כעסן על רחל כהן, שמרוב התמסרות טוטלית לגידול ילדי חברתן לא היתה לה כבר סבלנות להאזין להן בסיפור צרותיהן. אפשר היה להבין את התסכול שלהן, אבל מצד שני היה קשה לי להבין: א. למה הן לא עזרו בגידול ילדי חברתן המשותפת, ב. למה הן כל כך כועסות על רחל כ' על כך שהיא כן התמסרה, למה הן לא יכולות להבין שגידול שישה ילדים יתומים דורש התמסרות?

כן הבנתי את כעסן על כך שלא מצאו אוזן קשבת (בכל זאת), כי באותה תקופה הן עברו ארועים אישיים קשים.

הדברים מתבררים בהמשך הסרט שבו מתגלה גם הרקע של רחל כהן וחברותה ההדוקה עם רחל גביש (מגיל 12), וכן מתגלה המניע העמוק שלה להתמסרות לגידול ילדי חברתה היתומים - וזה בהחלט מניע אישי-רגשי ולא מניע אידאולוגי.(אני לא מגלה, אף על פי שחלק מזה נכתב כבר בעיתון מקור ראשון). נעשה שילוב יפה בין תיאור הקמת היישוב ותיאורי המניעים שלהן בהקמת היישוב, ותיאור החברה היפה שנוסדה בתחילה  (עם ההסתפקות במועט והעזרה ההדדית) ובין הסיבות שלהן לעזיבה, והביקורת החברתית. אין כאן תיאור של שחור לבן - אחת הנשים אפילו אומרת שאילו היתה נשאלת היום האם היתה חוזרת להקים את היישוב - היא היתה משיבה בחיוב. יש כאן הרבה מקום להרהורים על טיבה של חברות, כיצד היא עומדת במכשולים, על חברה סגורה אידאולוגית, וכו'. הסרט נגע בי מאוד. בקיצור: סרט יפה, מומלץ בחום!

אגב, בכתבה שקראתי, רחל כהן הביעה את אכזבתה על כך שבסופו של דבר הבמאית לא עשתה סרט הנצחה לרחל גביש, למרות שהיא צלמה שעות ארוכות של דיבורים עליה, ועל מיוחדותה, אבל כאן זה שיקול העריכה של הבמאית והחלטתה במה להתמקד בסרט. אגב - תמיד צריך לדעת שגם סרט תעודי יכול להראות רק חלק מן האמת, כי האמת היא עמוקה ורחבה, ותקצר היריעה לתאר את הכל.