שושנת העמקים

 קראתי את הספר מזמן, אבל אחר כך קראתי בו שוב ושוב, וגם בין הקריאות התוכן מטריד אותי.

הסיפור מתרחש בזמן הסכמי אוסלו.

גיבורת הסיפור, שלומציון, חיה כל חייה הבוגרים בצל אכזבתה מכך שאהוב נעוריה, בחור הישיבה, המתנחל, נטש אותה. בעקבות נטישתו היא התרחקה מכל חייה בעבר, מכל האידאלים שלה, הפכה לחילונית מוחלטת, שמאלנית, וגידלה את בתה להיות "נערה חילונית משוחררת מתסביכים". לאחר עשרים שנה, בתה חוזרת בתשובה, ומגלה לה שהיא עומדת להתחתן - ומתברר שהחתן הוא בנו של אהוב נעוריה של שלומציון, והן אמורות לבלות שבת בהתנחלות שלו, ולדבר על החתונה. הגילוי הזה גורם לשלומציון לחזור במחשבתה לכל הקורות אותה, והספר כתוב כמונולוג שלה שבו היא מדברת במחשבתה עם יאיר - אהוב נעוריה - ומספרת את סיפור ילדותם המשותפת בשכונה חרדית, על שאיפותיהם המיוחדות לבנות יישוב חדש ולתקן את העולם, על ההוויי הישיבתי שלהם, על נסיונות ההתנחלות ועל הדרך שעשתה מאז הנטישה. בסוף הסיפור, מתרחש המפגש המשותף, והעימות בין האהובים לשעבר, ובו שלומציון מגלה שמנקודת ראותו של יאיר הדברים שונים לגמרי ממה שחשבה. תוך כדי הסיפור היא מתארת את הלך הרוחות שלה לפני הקמת ההתנחלויות, את דעותיה השמאלניות דהיום, את תגובותיה ה"מתנחליות" של בתה לחדשות סיום הסיפור הוא בסיום העצרת שבסופה נרצח רבין, אם כי הרצח איננו מוזכר - כנראה מתוך מחשבה שכל הקוראים יודעים מה קרה, ואולי מתוך מחשבה שהיינו רוצים שלא יקרה.

הספר כתוב בצורה מאוד מעניינת, אי אפשר לעזוב אותו (עובדה שקראתי אותו כמה פעמים) - אבל:

מבחינה אישית, כשהתחלתי לקרוא, חשבתי שסוף סוף ספר שנכתב בידי מתנחלת (תושבת בית אל, ממקימי המקום [?]), יתאר את הדברים מנקודת הראות של המתנחלים, מתוך הזדהות אתם, יוציא קצת לציבור את דעותיהם המושתקות ע"י התקשורת וכל ה"בון טון" התרבותי. ואני לא מתכוונת לכך שאסור לה לבקר את המתנחלים, זה לא צריך להיות ספר מגויס, אבל היא בחרה להביא את כל הדעות, ומספרת את הסיפור מנקודת ראות של אשה שמאלנית שנוטרת טינה לאהובה המתנחל (ובכלל המתנחלים), ומסתכלת על עברה המתנחלי בעין לעגנית. בסופו של דבר, נדמה לי שהמחברת הפסידה פעמיים: גם לא תארה את עולם המתנחלים - עולמה - מתוך הזדהות, וגם מתארת את העולם השמאלני - שכנראה אינו מוכר לה די צרכו - בצורת קלישאות, למשל: היא מאשימה את המתנחלים בגרימה לרצח חברתה המתנחלת בידי מחבלים - בדרכה לביתה, בכך שאילו לא היו מקימים את ההתנחלויות, היא לא היתה שם ולא היתה נרצחת. אין שם גילויים חדשים מבחינת הדעות.

אני גם ספקנית בקשר לעיצוב הדמויות: האם יתכן שאשה שהיתה כל כך ערכית וחדורת להט אידאליסטי, הפכה להיות "האשה הרגילה הזאת, המתנהלת לה באפרוריות שגרת ימיה הקטנים שנה אחרי שנה"? האם אפשר להחליף אידאלים ודעות מן הקצה אל הקצה במחי יד אחת רק בגלל ארוע טראומטי? האם לא יכלה "ליבא" חלק מהאידאלים שלה אל העולם החדש שלה? בכל אופן - הספר כתוב בצורה מעניינת מאוד וכדאי לקראו, ובכלל: הגעתי למסקנה שכדי שיהיה לי ספר כלבבי, אני צריכה לכתוב אותו! [קשת כתיבה שכמותי]