שושנת העמקים

אני ממשיכה ללכת עם סרט כתום קשור לתיק, לזכר גוש קטיף (אין לי אוטו לקשור עליו סרטים). בלי שום קשר, אני אוהבת את הצבע הכתום, ויש לי חולצה וסוודר כתומים (שהיו לי לפני שהצבע אומץ על ידי תומכי גוש קטיף) וכובע שסרגתי לעצמי אחר כך.

השבוע באתי לרופא השיניים בתלבושת הכתומה, והוא - שבעבר שוחח אתי הרבה על גוש קטיף (הוא אוהד) שאל אותי למה אני ממשיכה עם הכתום, הרי כבר אין גוש קטיף?

ואני עניתי: אין גוש קטיף אבל יש תפוזים! ואז פצחתי בנוסטלגיה בקשר לתפוזים (איך הצלחתי לעשות זאת באמצע טיפול שיניים?):

מגיל שתים עשרה, גרנו בראשון לציון, והיה לנו בית קטן עם גינה, ובה המון עצי פרי: היו לנו זנים שונים של תפוזים: שמוטי, ושינגטון, תפוזי דם, ועוד זנים שאני לא זוכרת את שמם, וגם מנדרינות, לימונים, מנגו, שני עצי תאנה, רימון, גויאבה ושני עצי שזיפים (אחד שזיפים אדומים, ואחד - צהובים). זה היה גן עדן בזעיר אנפין. לאף פרי שטעמתי מאז לא היה אותו טעם עסיסי.

הדבר בולט ביחוד בתפוזים שהיו מתוקים, עם חמיצות במידה, ותמיד עסיסיים. ריח הפריחה שלהם היה יוצא מן הכלל (והיו בסביבה שלנו גם פרדסים!). והמראה של עצי תפוז בגשם הוא לא יתואר! 

זה מה שמצאתי באינטרנט, לא מצאתי תמונה של תפוז בגשם!

פתאום הבנתי למה אנשי גוש קטיף בחרו לעצמם את הצבע הכתום: הוא מסמל את הפרדסים שהיו פעם סמלה של ארץ ישראל, ענף יצוא חשוב. בסיפורים על הגולה - ילד שקיבל מתנה תפוז מארץ ישראל היה מאושר! ולפעמים חלקו תפוז אחד לכל המשפחה! (כך זה בסיפורים שקראתי, אני לא יודעת מאיזו תקופה, בוודאי הרבה לפני שנולדתי).

אחד מזכרונות הילדות שלי הוא סיפור שלמדתי בכיתה א' ושמו: הקוטפת הקטנה (או שרונה הקוטפת הקטנה) מאת לוין קיפניס, על ילדה שאביה מזמין אותה לעבוד איתו יום אחד בפרדס. זה היה סיפור יפה, ואהבתי מאוד את השם שרונה.

  היום לתפוזים יש טעם סינטטי וחבל!!!