שושנת העמקים

ליל הסדר בילדותי היה ארוע בעל אווירה מסתורית: ההורים שלי היו קונים לנו מתנות "מאליהו הנביא" ומסתירים אותן מתחת לכריות במיטות שלנו, ואנחנו היינו רצות לחפש אותן. כל שנה הם היו שואלים אותנו מה אנחנו רוצות מתנה מאליהו הנביא, עד שפעם אחת (בגיל 7?) החלטתי לכתוב לו מכתב ישיר ושבו ערכתי רשימת מתנות, ונתתי להורי שיעבירו לו. הסגנון היה דוגרי: "אנחנו רוצות עשר בלורות (גולות) ועוד עשר בלורות  ועוד עשר בלורות". אמי העירה לי: "כך לא כותבים לאליהו הנביא, תספרי לו קצת על עצמכן, מי אתן, בנות כמה אתן, וכו' ורק אחר תכתבי מה שאתן מבקשות". וכך עשיתי. אחרי שכל שנה הורי שאלו אותה שאלה, הבנו - שתי הגדולות - שההורים קונים לנו את המתנות, אבל המשכנו במשחק בנפש חפצה. פעם הם אפילו כתבו לנו על ספר שקיבלנו  הקדשה "מאליהו הנביא", עד שפעם אחת אחותי הצעירה שאלה אותם: "אליהו הנביא הוא רוח, נכון?" ... "אז איך זה שהוא יכול לסחוב את כל המתנות האלה?" ובכך נגמר העניין. זה היה מנהג שאמי הביאה מילדותה (או אולי אפילו סבתי, מאלכסנדריה) והמשיכה אותו, אבל כשבגרנו היא אמרה לי שכנראה זה חיקוי של "סנטה קלאוס", ולכן אף אחת מאתנו לא המשיכה אותו בביתה.

עוד זיכרונות מהסדר: היינו חוגגים עם סבתי מצד אמי (היא וסבי היו גרושים וסבי נשאר באלכסנדריה) ועם סבי וסבתי מצד אבי. היו לאמי מנגינות נהדרות בשירים של ההגדה, בייחוד בהלל, שאותן היא למדה בבית הספר של "מיס לנדאו" בירושלים. עד היום אני אוהבת לשיר את המנגינות האלה, ולא שמעתי אותן באף בית כנסת. המשכנו לשיר אותן בבית שלי, אבל הילדים לא המשיכו.

  אצלנו היה נהוג לחלק את הקטעים כך שכל אחד קרא קטע לפי התור, וכך כולם השתתפו. חתני שהוא ממוצא פרסי, קורא בעצמו את כל הקטעים ומסביר, והוא קורא הכל לפי המסורת שלו ושרים רק את השירים שכל הישראלים מכירים.

בילדותי המוקדמת, בשנים הראשונות של המדינה, היתה הרגשה מאוד חזקה של "עבדים היינו, עתה בני חורין". ההורים שלי סיפרו שבחיפה עד פסח תש"ח היו הרבה מאוד ערבים , והם היו צולפים על האוטובוסים שהיו עולים לכרמל (לשכונת נווה שאנן, שם גרנו) והם חששו מאוד ממה שיקרה כאשר הבריטים יעזבו את הארץ - אבל בערב פסח תש"ח הערבים ברחו מן העיר וכל היהודים הרגישו שנעשה להם נס.

בגלל שסבי (ז"ל) נשאר במצרים, אחותי (הצעירה ממני בשנתיים) אמרה בפסח "ביציאת מצרים - סבא לא הספיק לצאת!".

כשאנחנו הקמנו את המשפחות שלנו, בהתחלה היינו חוגגים אצל הורי, ואחר כך אצלנו בבית, ולפעמים אצל אחותי הצעירה. בסדרים המשותפים אבי היה מספר ביציאת מצרים בצורה אקטואלית, עם מסרים מהשואה ומהפוליטיקה העכשוית. 

היו שנים שהייתי נחנקת מבכי במלים "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" וחשבתי - מתי כבר יפסיקו להתנכל לנו?!

אחרי זמן מה התחלתי לחשוב על זה - איך זה שלא התרכזתי במלים "והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם" הרי זה דבר נפלא! (אבל חשבתי שאולי בגדול זה נכון, אבל יש כל כך הרבה קורבנות, השואה, פיגועים,  מלחמות...)

אחר כך חשבתי: למה בזמן שאנחנו חוגגים את החירות אנחנו צריכים תמיד לזכור שעומדים עלינו לכלותנו? ואני וחושבת שהמטרה היא שאנחנו נזכור שאנחנו עם של ה', אנחנו חיים בחסדי ה', ה' הוא שהוציא אותנו מעבדות לחירות, ובלעדיו לא היינו קיימים היום, ואסור לנו לראות את חיינו ואת החירות שלנו כמובנים מאליהם. בעצם חג הפסח הוא החג של הקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא. (ולכן קוראים את שיר השירים  בשבת חול המועד פסח) עוד קטע שאני מתרגשת בו כל פעם מחדש "ויוציאנו ה' ממצרים לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו..."

עכשיו - כשילדינו יצאו מהבית, אנחנו נוהגים לעשות את הסדר אצל בתנו עם הנכדים. זה סדר מאוד שמח ומאוד נינוח. הילדים מכינים כל שנה הצגת פנטומימה על יציאת מצרים, כשהם משתמשים בצעצועים שלהם כתפאורה.  בשנה שעברה הנושא היה "עבדים היינו" ושני הגדולים הציגו, והשנה - "קריעת ים סוף", והפעם הציגו שלושת הגדולים, והאח הקטן (בן שנה ושלושה חודשים) זחל על התפאורה והפריע להם בהצגה - כי גם הוא רצה להשתתף.

 הם מחפשים את האפיקומן בהתרגשות רבה בכל הבית... הבן הגדול (בן 9) הכין השנה דבר תורה קצר, וחידות. וכמובן אבא שלו אמר הסביר מאוד יפה את ההגדה.  למזלנו הם היו ממושמעים וישנו אחר הצהרים, מה היינו עושים אם הם היו נרדמים? למי היינו מספרים ביציאת מצרים?