שושנת העמקים

הקשר שלי אל השואה התפתח במשך השנים. בילדותי, הקשר היחיד היה דרך הטקסים והלימודים בבית הספר. קראתי הרבה ספרים על השואה, כאבתי - אבל לא הרגשתי קשר ישיר. אבי הוא יליד הארץ, אמי - ילידת אלכסנדריה מגיל שנתיים בארץ. מצד אמי סבתי - שהיתה ילידת אלכסנדריה, אהבה להדגיש שאמא שלה היתה ילידת הארץ, ואבא שלה, שלא היה יליד הארץ, היה בן של משפחה ממייסדי מטולה. ההורים של אבי עלו לארץ בשנות העשרים של המאה ה-20 ונישאו בארץ... אבל סבתי ז"ל מצד אבי היתה ילידת טלז שבליטא, ולעתים רחוקות היתה מזכירה בצער את אחיה הגדול, שנשאר בליטא - כי היה רב של קהילה, והיה אנטי ציוני, ונספה בשואה. אני התעניינתי יותר בצד הארץ-ישראלי של משפחתי.

אחרי שנים של עבודתי כספרנית, נהייתי מודעת לחשיבות ולחובה להעיד על נספים בשואה בדפי עד, והתחלתי להציק לאבי בנושא, ואז גליתי אצלו תמונה יפה של דודו הרב, של אשתו ושני ילדיו, והתחלתי לברר קצת בספרים, שם מצאתי את שמו וגילו (49 או 52) ברשימת זיכרון של תלמידי ישיבת טלז שניספו בשואה, ואז החלטתי למלא דפי עד, עם מעט המידע שהיה ברשותי. מלאתי דפי עד, סרקתי את התמונות, שלחתי. בדפי העד אפשר למלא רק פרטים יבשים על האיש, כתובתו, נסיבות רציחתו וכו', אבל לא זה המקום לתאר את חייו באופן אישי, אבל קראתי עליו מעט בזיכרונות שכתב אחיו הצעיר (שנפטר בארץ בגיל 100). אחרי כל זה הוא, אשתו וילדיו נהיו כל כך חיים בעיני, שבכיתי עליהם כל הלילה, כמו שלא בכיתי עליהם קודם, וגם הרגשתי קרבה אליהם כמו שלא הרגשתי קודם. התחלתי להבין, מה פירוש הדבר שהוא היה רב של עיירה קטנה בליטא, שלא היה יכול סתם כך לקום ולעזבה, זאת כבר אחריות כבדה, והתחלתי להבין שהמסר של הציונות שהאשימה את כל מי שלא עלה לארץ בזמן, הוא לא כל כך מוצדק. כמובן שהיו גם התנאים החיצוניים - הספר הלבן - למשל (סבתי אם-אבי עלתה עם אמה ואחיותיה, בזכות האח הצעיר שנתן להם את כל חסכונותיו כדי שיוכלו לעלות כבעלי הון, וגם הוא בקושי הגיע בשנות השלושים. יש בי צער רב על שלא התעניינתי בחייהם בליטא כשעוד אפשר היה.

דרך אגב הייתי פעם אחת עם סבתי ז"ל באזכרה לקהילת טלז במרתף השואה, שבה השתתפו חברים בארגון עולי טלז - כולם היו זקנים, והתחלתי לחשוב שאולי הייתי רוצה להצטרף לארגון וללמוד דרכו על משפחתי - ובדיוק קראתי בעיתון מקור ראשון על בני הדור השני והשלישי של יוצאי קהילות שחרבו שמצטרפים לארגונים של יוצאי הקהילות ומנהלים אותם.

פעם היתה לי מחשבה שהעלייה לארץ והתקומה מרפאים הכל. היום אני יודעת שיש פצעים ששום דבר אינו יכול לרפא. אנג'לו האיש שלי היה בן 3 כשהוסתר - לפני שאביו נלקח לאושוויץ. יום אחד ישב במטבח מול אביו וניגן בפסנתר צעצוע, ולמחרת מצא את עצמו במקום אחר, בלי אביו - ואחר כך גם בלי אמו ואחותו. הוא, אמו ואחותו שרדו - אבל הן אף פעם לא הסבירו לו מה קרה, והוא היה צריך לדלות מאחותו ומקרובים מעטים ששרדו פירורים על אביו: זוטות כמו: מה אהב לאכול, איך התלבש...

זה בלתי נתפס. היום יש לנו נכדים, ואני חושבת שהוא היה בגיל כל כך צעיר כשאיבד את כל עולמו המוכר... ממש נורא. וברוך ה' הוא הצליח "לקום מהאפר" ולחיות חיים נורמליים - עם הפצע הנורא. אני לא יכולה לכתוב יותר מזה. גם ג'וליאנה כתבה עליו.

עוד על השואה כתבתי כאן, וגם כאן.

ושכחתי לציין: אתמול, ביום השואה, עברתי ברחוב ראול ולנברג,[ועוד קישור ובקצה הרחוב, על הרמזור, היה תלוי זר פרחים גדול ויפה, ועליו דף מודפס שאומר בערך כך: "מוגש בהוקרה לזכר חסיד אומות העולם ראול ולנברג, מאת יורם טדסקי [סליחה אם טעיתי באיות...] בנו של מישאל טדסקי שניצל בעזרת חסידי אומות העולם". מחווה יפה. צר לי שלא הצלחנו להציל את ראול ולנברג מהשבי הרוסי... [לא ידוע לי אם בכלל עשו משהו למענו!].ראו גם כאן

כמו תמיד - אני מאחרת את הנושא החם ביום, זה לא בא לפי הזמנה, אני מקווה שמישהו בכל זאת יקרא.