שושנת העמקים

אתמול ראיתי בטלוויזיה את הסרטונים על חיילים שנפלו, וגם את "מבט שני" על מלחמת לבנון השנייה - סרטים על ארבעה מהנופלים במלחמה: בניה ריין, עמנואל מורנו, עמשא (עמי) משולמי, רועי קליין... התפעלתי מהחיילים הנופלים, מהאחים/האחיות שלהם, מההורים שלהם! אצל כל אחד מהם דיברו על מעשה מיוחד שמבטא את המסירות שלהם לחבריהם. וההתמודדות הקשה של ההורים! ראיתי את כל זה והצטמררתי: אני מלאת הערצה, אבל מלאה חרדות נוראות: "רק שלא יקרה דבר כזה למישהו במשפחה שלי!" זה איום ונורא! אבל איזה ברירה יש לנו? אנחנו שולחים את הילדים שלנו להגן עלינו - ואנחנו לא יכולים להגן עליהם לנצח (וגם הם לא עלינו!). הלוואי שלא יקרה לאף אחד כל רע! ומצד שני - אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו שלמים עם המצפון שלהם, שיוכלו להסתכל לעצמם בראי... וחוץ מזה - החיים והמוות הם לא בידינו אלא בידי הקב"ה. וכמה אנשים נהרגים - חלילה - בתאונות דרכים, ובעוד אסונות שאני לא רוצה להזכיר ולא מאחלת לאף אחד שידע ... רק האמונה מאפשרת להישיר מבט אל העתיד...

ורק הלוואי שאנחנו - כולנו - נדע לשפר את המדינה, שתהיה לנו חברה טובה ומצפונית, שהממשלה תהיה נקיה (ימות המשיח?) שהמדינה תהיה ראויה לקרבנות שהקריבו למענה, ושלא נדע עוד קרבנות!!

ושוב - המעברים האלה: פסח, יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות - אנחנו צריכים לזכור איפה עברנו, כעם: לא הייתי רוצה להיות באף אחת מן התחנות ההיסטוריות האיומות שעמנו עבר, והלוואי שהעצמאות של מדינת ישראל תמשיך ותשתכלל.