שושנת העמקים

בהמשך למה שכתבתי: אתמול לפני תפילת ליל יום העצמאות שמעתי סיפור מצמרר מחברה שהיתה באזכרה לחייל שנפל במלחמת יום הכיפורים, בגיל 24 והשאיר אלמנה ותינוק בן 3 חודשים. אלמנתו נישאה שוב וילדה עוד שני ילדים, והבעל השני גידל את התינוק. כשהגיע זמנו של התינוק להתגייס, הוא ביקש ממנה לחתום בשבילו כדי שיתגייס לחיל קרבי, אבל הסבא והסבתא (מצד האבא) התחננו שלא תחתום, והיא אכן לא חתמה - הוא התגייס לתפקיד לא קרבי וסיים את תפקידו בשלום. אחר כך הוא רצה אופנוע, וגם אז הסבא והסבתא (והאמא, כנראה גם) התחננו שלא יקנה, והוא אכן לא קנה. במשך הזמן הוא למד נהיגה, ונהג באוטו. לפני פחות משנה הוא נהרג בתאונת דרכים באוטו שלו - גם הוא נפגע בראשו כמו אביו - והוא בן 24...

והלקח? כמו שכתבתי - חיים ומוות בידי הקדוש ברוך הוא, לא אנחנו קובעים. אמנם גם אני הייתי נוהגת כנראה כמו האמא והסבא והסבתא ולא חותמת, אבל: העובדה שאנחנו לא יכולים למנוע את הגורל שנקבע, עם זאת שקשה לעכל אותה, אולי היא גם מנחמת - אולי היא משחררת אותנו לתת לילדים שלנו לעשות מה שמצפונם מורה להם לעשות?

על יום העצמאות אכתוב כנראה לאחר סיומו (כשהנושא החם יתקרר?) קודם אני צריכה לחוות אותו, ואני רק באמצעו!