שושנת העמקים

החיוך האטרוסקי מאת חוסה לואיס סמפדרו, הוצאת כתר.

סיפורו של איש זקן שנאלץ לעזוב את כפרו בדרום איטליה ולגור אצל בנו וכלתו במילנו, כדי לקבל טיפול טוב במחלתו הסופנית. במבט ראשון המחשבה על תאור שנת חייו האחרונה של אדם חולה מרתיעה, אבל כאן מתואר עולמו הפנימי של האיש, והתובנות החדשות שהוא רוכש בחייו, ובייחוד: הקשר הרך והעדין שנוצר בינו ובין נכדו. בעבר הוא לא התעניין בילדים קטנים, זה היה עניין "נשי", אבל כאן, כשהוא גר עם נכדו בבית אחד, ומלא ביקורת על החינוך שהורי הילד נותנים לו, הוא מנסה להשלים מה שלדעתו חסר לילד ונקשר אליו יותר ויותר, ואנו עוקבים אחרי התפתחותם של הסב והנכד במקביל. בעקבות הקדשת זמנו לנכדו, מתפתח גם קשר עדין ורגיש עם אשה, וגם כאן הסב לומד את סוד הנשיות והיחס לאשה, ולומד להכיר אשה כמו שלא עשה מעולם, למרות שהיו לו אהבות. הספר כתוב כתמונת ראי למתחולל בנפשו של הסב, ותוך כדי כך אנו גם מתוודעים לעברו ולאורות ולצללים שבו. ספר שהוא חגיגה לאנושיות באשר היא.

המחבר הוא סופר ספרדי, אבל הוא מתאר את החיים והאווירה של כפר בקלבריה (דרום איטליה) ואת החיים במילנו, בצורה מפורטת ביותר (אין לי כלים לדעת אם אכן דייק), ומעניין אותי מה הרקע של הסופר, ומה הביא אותו לכתוב סיפור על איטלקים, ולא על ספרדים. חיפשתי קצת, אבל לא כותבים הרבה על המחבר. מישהו יודע?

קישור לביקורות על הספר: כאן וכאן