שושנת העמקים

מדברים הרבה על "לקחי השואה" - איך חיים כעם שעבר שואה כזאת? מה זה אומר לנו? עדיין קשה לי להסיק מסקנות כלליות. אני רק יכולה לומר שהשואה כואבת יותר ויותר. יש הרבה דברים שגורמים לי לבכות. למשל: כששמעתי היום אנשים צועקים את הקדיש בטקס האזכרה באושוויץ. לשמוע את הרמטכ"ל מדבר על כך שצריך לדאוג שלא תהיה שואה. או: כשראיתי היום בספרייה הלאומית תערוכה קטנה (מעט מזעיר של כל האוספים שיש לנו) "הרשע מול תעצומות הרוח" של מסמכים מהשואה, וביניהם גם על תרבות בגטו ווילנה: מחקר על  פעילות הספרייה במשך שנה עם דיאגרמות של הספרים שנקראו לפי סוגים ולפי שפות, ועל ההבדל בין קורא שבע וקורא רעב והמסמך כתוב ביידיש בכתב יד יפה ומצוייר, הדיאגרמות צבועות בקפדנות - מי כותב ומצייר כך היום?!. תמונה של תזמורת בגטו, תקליטור של שיריו של אברמק קופלוביץ שבוצעו בגטו. וגם במסמכים משנות השלושים - הזמנה למלחין הצעיר פאול בן-חיים (אז פרנקבורגר) להשתתף בארוע מוסיקלי באוניברסיטה בה עבד, ובתחתית ההזמנה: "ליהודים הכניסה אסורה"... (האירוניה שבדבר) - ברוך השם שהספיק להגיע לארץ לפני המלחמה (ב-1933), וגם צילומים של "אקס ליבריס" מספרים יהודים שנבזזו. ספר שניתן במתנה להיינריך הימלר ימ"ש עם חתימתו. גם היו קטעים שמתעדים את הנסיון של הסופר ק.צטניק להשמיד את ספר שירי הביכורים שלו שפרסם לפני השואה בשמו האמיתי "יחיאל פיינר".או: הרצאה על הצלת ספרי "אוצרות הגולה" - ספרים של יהודים ושל ספריות יהודיות שנבזזו ע"י הגרמנים, ונאספו (בחלקם) אחרי השואה אל הספרייה הלאומית בירושלים.

 אני מאוד לא אוהבת את הביטוי "נספה בשואה" כי זה נותן רושם של מוות באסון טבע גדול, שמטשטש את הייחוד של כל אחד ואת האחריות של הפושעים. אני מעדיפה לומר: "נרצח בשואה".

היום היה לנו מפגש בספרייה עם "צייד הנאצים" טוביה פרידמן, שסיפר קצת על פעילותו. היה מעניין ומרגש.

ואני לא יכולה להפסיק לבכות... זה נושא שילווה אותנו תמיד. ואני מקווה שמדינת ישראל תשגשג, ושהשואה לא תחזור. ושיהיו לנו במדינה הרבה ילדים שמחים וצוחקים, שיזכרו את השואה, אבל יחיו חיים מאושרים.

 פוסטים אחרים שכתבתי על השואה: כאן וכאן (חלק מסיפור ההצלה של המורה שלי).